<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הבא לגרש את אשתו צריך לכתוב לה ספר כריתות הנקרא גט וליתן לה שנ' [דברים כ"ד] וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ולפנים יתבאר עניינו, וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתגרשת בו שנ' וכתב לה לשמה, ואפי' שלחו לה על ידי שליח הרי שלוחו כמותו. השליח המביא גט לאשה והוא חתום בידו, אע"פ שאין חתימתו מתקיימת כדרך קייום שטרו' הרי הוא בחזקת כשר מן התורה ונותנו השליח לאשה בפני עדים ותנשא בו, בא אחר כך הבעל וערער לומ' שזה הגט מזוייף הוא ולא מדעתי נכתב ונחתם, אם איפשר לקיים חתימתו כדרך קיום שטרות הרי הוא בחזקת שהבעל נתנו לשליח בכשרות ואין משגיחין בבעל, ואם אין חתימתו מתקיימ' הבעל נאמן לבטלו ובניה מן השיני ממזרין. לפיכך שליח המביא גט ממקום למקום [במקום] שאין השיירות מצויות ואין העדי' מצויין לקיימו חוששין שמא יבא הבעל ויערער, לפיכך תקנו חכמים שיאמר השליח בשעה שנתן הגט לאשה בפניי נכתב ובפניי נחתם כדי לקיים חתימתו, ושוב אין הבעל נאמ' לערער אלא אם יביא עדים שהוא פסול.
<h2>דף ד.</h2>
הנותן גט לאשתו צריך שיתנהו לה בפני עדים ואע"פ שאין העדים חתומים בו כשר. היו עדים חתומין בו פסולין אע"פ שנתנו לה בפני עדים כשרים פסול, גזירה שמא יבוא למסור בפניהם.
<h2>דף ד:</h2>
השליח שהביא גט בארץ ישראל אפי' ממדינה למדינה אינו צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם, לפי שבתי דינין קבועין שם והשיירות מצויות ללכת אפילו ממדינה למדינה, ואם יבוא הבעל ויערער יהיו עדים מצוין לקיימו, וכן המביא בחוצה לארץ מעיר לעיר באותה מדינה, אבל המביא בחוצה לארץ ממדינ' למדינה, או המביא מחוצה לארץ [לארץ ישראל], או מארץ ישראל לחוצה לארץ צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם לפי שאין השיירות מצויות, ואם יבוא הבעל לערער לא יהיו עדים מצויין לקיימו.
בני העיר שיש מחלוקת ביניהן ואין רגילין ללכת בני שכונה זו אצל שכונה זו, או שהיה דרכן שלבני העיר לצאת לסחורה ואינן קבועין במקומן ומתוך כך אינן מכירין אילו החתימות שלאילו, המביא גט באותה העיר אפי' משכונה לשכונה ואפי' באותה שכונה עצמה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם שהרי אין עדים מצויין לקיימו. לפיכך נראה בעיני להחמיר בכל גט שאין חתימת עדיו נכרת לרוב בני אדם שאין חותמין אלא לפרקים, שיהא צריך השליח לקיים חתימתן ולומר בפניי נכתב ובפני נחתם ואפי' במקום שהשיירות מצויות, כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
<h2>דף ה.</h2>
וכן הבעל שהביא הגט כתוב וחתום מחוצה לארץ וגירש בו את אשתו בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפניי נחתם.
<h2>דף ה:</h2>
במקום שצריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם צריך שיתנהו השליח בפני שלשה, לפי שהגט מתקיים על פיו כשאומר בפניי נכתב ובפניי נחתם וקייום שטרות צריך שלשה, ואם היה השליח עצמו כשר להיות דיין הרי הוא ממניין השלשה. במקום שאינו צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם נותנו לה בפני שנים, ואם היה השליח כשר לאותה עדות הרי הוא עולה למניין השנים. שליח שנתן גט לאשה ולא אמר בפניי נכתב ובפניי נחתם במקום שצריך [לומר] הרי זה נוטלו ממנה ואפי' לאחר שלש שנים כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב ה"א], וחוזר ונותנו לה ואומר בשעת נתינה בפניי נכתב ובפניי נחתם.
אם לא אמר השליח בפניי נכתב ובפניי נחתם הרי זה גט פסול, ואף אם נשאת בו האשה תצא ואע"פ שלא בא הבעל וערער, אלא אם כן מתקיימ' חתימתו כדרך קייום שטרות, או שיבא הבעל ויודה בו כמבואר בקונטרס הראיות בראיי' ג' ובראיי' ד'.
<h2>דף ו.</h2>
אמ' השליח בפניי נחתם כולו ובפניי נכתב חציו האחרון פסול, ואם נכתב בפניו חציו הראשון בלבד שהוא עקרו שלגט שכתוב בו שם המגרש ושם המתגרשת והזמ' הרי זה גט כשר, וכל זה מבואר בפרק שיני [ט"ו ע"א]. ואין צריך השליח שיעמוד ויראה כתיבת הסופר ממש, [אלא] אפי' היה השליח בבית וסופר בעלייה הואיל ושמע הברת הקולמוס בשעה שכותב דיו. ואם בא להחמיר על עצמו לראות כתב הסופר בכל אות ואות אין שומעין לו שאם כן הוא מוציא לעז על הגטין הראשונים, וכן כל כיוצא בזה כמו שביאר רבינו חננאל, ואפי' היה הסופר נכנס ויוצא וכותב לסירוגין כשר.
בבל הרי היא כארץ ישראל לגטין לפי שבאותו הזמן היו שם ישיבות קבועות והשיירות מצויות ללכת ממקום למקום. ואין הדברים הללו אמורין אלא באותו הזמן כשהיו הישיבות קבועות בארץ ישראל ובבבל, אבל עכשיו שנתמעטו הישיבות ובתי דינין בין בארץ ישראל בין בבבל הרי הן כולן כחוצה לארץ, וכן ביאר מז"ה בפסקיו [ט' ע"א].
עיר שעושין בה שוק בזמן ידוע ובאין כל סביבותיה ליום השוק, אין סומכין על אותן השיירות לומר שהן מכירין חתימות בני העיר, לפי שאין רגילין שם אלא ביום השוק ואז הן טרודין בשוק שלהן ואין נותנין לב על החתימות, אבל בני העיר נותנין לב להכיר חתימות השיירות, לפיכך המביא גט מעיר השוק לעיירות שסביבותיה צריך לומר בפני נכתב ובפניי נחתם, אבל המביא מעיירות שסביבותיה לעיר השוק אינו צריך שיאמר שהרי בני העיר מכירין חתימותיהן.
<h2>דף ו:</h2>
אף במקום שאינו צריך לומר, אם אמר בפניי נכתב ובפניי נחתם הרי הוא מקויים על פיו ושוב אין הבעל נאמן לערער עליו, עד שיביא ראיי' ברורה לדבריו.
<h2>דף ח.</h2>
ועכו הרי היא כחוצה לארץ לגטין וכן סורייא.
<h2>דף ח:</h2>
כתב לו כל נכסיו חוץ מקרקע פלוני או חוץ מחפץ פלוני, לא קנה עצמו, הואיל וכלל העבד עם הנכסים ושייר בקניינו אין זה דומה לגט כריתות, וגט שחרור הוקש לגט אשה שנאמר בו [דברים כ"ד] בו כריתות, והואיל ולא קנה עצמו לא קנה הנכסים שמה שקנה עבד קנה רבו.
<h2>דף ט.</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד מחולייו חוזר בנכסים, שכל שכיב מרע שעמד מחולייו חוזר במתנתו, ואינו חוזר בעבד הואיל ויצא עליו שם בן חורין, וכל זה מבואר בפרק ראשון.
ואם נשתתק ואינו יכול לדבר יתקיים הגט בחותמיו, ואם אינן יכולין לקיימו לא תנשא באותו הגט ואם נשאת תצא ואין הולד ממנה ממזר, כמבואר בקונטרס הראייות.
כשם שהמוליך גט אשה במקום שאין השיירות מצויות צריך לומ' בפניי נכתב ובפניי נחתם כמו שביארנו, כך המוליך שחרור עבדים צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם. וכשם שגט אשה צריך לכותבו לשמה כך גט שחרור צריך לכותבו לשם העבד המשתחרר, וכשם שבגט אשה אין העדים חותמין אלא זה בפני זה כך בגט שחרור אין חותמין אלא זה בפני זה, וכשם שגט אשה אינו נכתב במחובר כמו שביארנו, כך גט שחרור אינו נכתב במחובר, ואם כתבו במחובר הרי הוא בטל.
<h2>דף ט:</h2>
עדים שאינן יודעין לחתום אינן חותמין בשאר שטרות כל עיקר ולא בשחרורי עבדים, אבל בגט אשה תקנו להם חכמים לחתום מפני עיגון האשה. וכיצד חותמי', מביאין נייר חלק וקורעין בו כעין תבנית האותייות שרוצה לחתום העד, ונותנין [ה]נייר על גבי הגט במקום שרוצה העד לחתום וממלא הקרעים דיו, ומסלק הנייר ונשארה החתימה בגט, אבל אם שרטו כעין אותייות בנייר הגט וחתמו עדים באותן (השרטות) [השטרות] חתימה זו פסולה כמו שביאר מז"ה בפרק שיני [י"ט ע"א]. וכן אם כתבו האותייות בסיקרא או בכל דבר המתקיים וכתב עליהם [עד] בדיו חתימתו פסולה מספק כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיי' י'. כתבו האותייות בדבר שאינו מתקיים כגון ברוק או במשקין העדים כותבין עליהן חתימתן בדיו וכשר.
<h2>דף י.</h2>
וכבר גזרו חכמים על הכותים ועשו אותן כגוים גמורים לכל דבריהם, כמו שמבואר בפרק הכל שוחטין [חולין ו' ע"א], ופסולין בגטין עד שיתגיירו כדרך שהגוים צריכין להתגייר. ונראה בעיניי שראוי לומר בזמן הזה על הצדוקים כדרך שאמרו על הכותים מתחלה, שהרי אין להם מדרשי חכמים ואינם מחזיקין בתורת גטין וקידושין כישר' כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף י:</h2>
עדי גט אין חותמין אלא זה בפני זה, לפי שפעמים שהוא מקפיד הבעל להחתים בו הרבה עדים ואם יחסר אחד מהם לא יהיה גט, לפיכך צריכין לחתום יחד לעולם זה בפני זה בין מקפיד הבעל בין אינו מקפיד. לפיכך גט שחתום בו עד אחד כותי אע"פ שהכותים פסולים בחתימת הגט לפי שאין להם מדרשי חכמים, זה שחתום בו עד אחד כשר הוא והוא שהיה ישראל כשר החתום למטה ממנו, שאילמלא שיודע בו שנוהג בדרכי יושר לא היה מניחו ישראל לחתום למעלה ממנו שהרי זה בפני זה הן חותמין, בשאר שטרות שחותמין זה שלא בפני זה אין להכשיר חתימת הכותי, אע"פ שחתום ישראל למטה ממנו, שאיפשר שלא ידע בו כשחתם עליו.
וכן כל שטרות העולין בערכאות שלגוים אע"פ שחותמיהן גוים כשרים, בד"א בשטרי מכר ושטרי הודאות והלוואות וכל הדומין להם שראוי הנתבע להתחייב בהן על פי עצמו בלא שטר ובלא עדים, אבל שטר מתנה שאין בו קניין שאין הודאתו מועלת בו כלום, שהרי אינו יכול להקנות לו שדהו בשטר שאין בו קנין ולא עדים, אע"פ שהיו חתומין בו ע[ר]כאות אינו כלום שהרי מן התורה אינן בני עדות ושטר זה הרי הוא כחרס, ואע"פ שאנו (מחוזקין) [מוחזקין] בהן שאינן שקרנין לא תהא עדותן גדולה מהודאת פיו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו', וכבר ביארנו כל זה בפרק גט פשוט.
<h2>דף יא.</h2>
לפיכך אם היו חתומין בו גוים ששמותיהן מובהקין שאין דרך ישראל לקרוא באותן השמות, אין לגזור שמא ימסור בפניהם שהכל מכירין בהן שגוים הם, ואם נמסר אותו הגט בפני עידי ישראל כשרים כשר כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ט', ואם דרך ישראל לקרוא באותן שמות חוששי' שמא יבוא למסור בפניהם.
גט היוצא מתחת ידי האשה וחתומים בו גוים שאין דרך ישראל לקרוא באותן שמות, והיא אומרת בעלי מסרו לי בפני עידי ישראל, אם היו הגוים החתומים בו מערכאות שלהם שהוא מקום ועד פילוליהם שאנו בקיאים בהם שאינם מריעים עצמם בקבלת שוחד הרי אשה זו מותרת בגט זה, שהדבר ידוע שלא חתמו אילו העדים אלא ביד הבעל והבעל נתנו לה בכשרות, ואם היו אותן החתומין בו הדיוטין חוששין שמא קיבלו שוחד מן האשה וחתמו ביד האשה וגט זה מזוייף הוא, ואם באו עידי ישראל ואמרו שהבעל מסרו לה בפניהם מותרת. וכן בשטר שחרור שלעבד כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
<h2>דף יא:</h2>
גטין שבחוצה לארץ אע"פ שהעדים החתומים בהם שמותיהן כשמות הגוים, ואע"פ שדרך ישראל לקרוא באותן שמות אין חוששין שמא גוים הם ויבוא למסור בפניהם, שרוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהן כשמות גוים.
המזכה גט לאשתו על ידי אחר אינו גט עד שיתנהו השליח לאשה בשליחות הבעל, לפי שחוב הוא לאשה להתגרש מבעלה ואפי' היתה לה קטט' עם בעלה, ואם רצה הבעל לחזור [בו] עד שלא יתן השליח הגט לאשה יכול לחזור בו, ואם מת הבעל אע"פ שלא חזר בו מותרת אשתו ליבם הואיל ולא קיבלה הגט מחיי בעלה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק האשה שהלכה בראיי' י"ג ובראיי' י"ד. היה שכיב מרע וביקש ליתן גט לאשתו אם ימות כדי לפוטרה מן היבם וזיכה לה על ידי אחר, הרי זה ספק בדעת הנשים שסתם אשה שונאה [את] היבם וזכות הוא לה להפטר ממנו בגט [זה] וזכה לה השליח כאלו הגיע הגט לידה, ויש לך אשה שאינה רוצה להפטר מיבמה וחוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא מדעתו, לפיכך מספק חולצת ולא מתייבמת וכל זה מבואר בסוף פרק האשה שהלכה [יבמות קי"ח ע"ב].
האומר לחבירו תן שטר שחרור זה לעבדי או הולך שטר שחרור זה לעבדי אינו יכול לחזור בו, לפי שזכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות וזכין לאדם שלא בפניו, ומשעה שהגיע שטר השחרור ליד השלי' הרי הוא כאלו הגיע ליד העבד כמבואר בקונטרס הראייות, וכמו שביאר מז"ה בפרק ראשון.
<h2>דף יב.</h2>
יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, שאין הרב חייב במזונות עבדו אלא עושה מלאכה לרבו ויחזר לו על הפתחים. וחייב אדם [לזון] עבדי אשתו כשם שחייב להוציא הוצאות על קרקעותיה הואיל והוא אוכל פירותיהן.
המקדיש מעשה ידי עבדו אין העבד רשאי לוכל ממעשה ידיו, שהרשות ביד רבו להקדיש מעשה ידיו אע"פ שאינו רוצה לזונו, כיצד הוא עושה לווה ופורע ואוכל ממעשה ידיו פחות פחות משווה פרוטה, שאין הקדש חל על פחות משווה פרוטה, ומזכה אותו למלוה קודם שיגיע לפרוטה.
<h2>דף יב:</h2>
הקוטע יד עבדו שלחבירו נותן דמי חבלתו לרבו, שהרב זוכה בכל זכותו, ואם אין רבו רוצה לזונו ניזון מן הצדקה, ודמי רפואתו הוא לעבד שצריך להתרפא' בהן, וכל זה מבואר למעלה בפרק ראשון.
<h2>דף יג.</h2>
מי שצוה בשעת מותו ואמר תנו שטר שחרור לעבדי ומת, לא יתנו לאחר מיתה, הואיל ולא מסר השטר בחייו לא לעבד ולא לשליח שיזכה בשבילו, אלא צוה דרך צוואה שיכתבו ויתנו לו, ולא הספיקו ליתן לו עד שמת אינו כלום שכשם שאין גט אשה לאחר מיתה כך אין גט שחרור לאחר מיתה.
<h2>דף יד.</h2>
האומר לשלוחו הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו, בין שאמר הולך בין שאמר תן, הרי הוא כאילו [אמר] זכה, ומשעה שהגיע המנה ליד השליח זכה בו המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו, ואם נאנס המנה ביד השליח עד שלא הוליכו למקבל או שאכלו השליח חייב השולח באחריותו שהרי לא קיבל עליו המקבל האחריות. היה מנה זה פקדון בידו ונתנו אל השליח להוליכו לבעליו, בין שאמר לו תן או זכה יכול הנותן לחזור בו אפילו לאחר שהגיע ליד השליח, לפי שלא הטיל המפקיד שמירת פקדונו אלא ביד זה שהפקידו אצלו וחוב הוא לו שיהא פקדונו ביד אחר, והואיל וחוב הוא לו לא זכה בו השליח ויכול הנותן לחזור בו. לפיכך אם גילה דעתו המפקיד שרצונו שישלח לו פקדונו ביד זה הרי זה זכות הוא לו, ובין שאמר הולך ובין שאמ' תן או זכה אין הנותן יכול לחזור בו. וכן אם הוחזק כפרן הנפקד על ידי אותו הפקדון הרי זכות הוא לו למפקיד שישלחהו [וזכה לו השליח אע"פ שלא גילה דעתו המפקיד שישלחהו] על ידו. בד"א שהולך ותן הוא לשם זכייה שהיה אותו המנה חוב או פקדון אצלו כעניין שביארנו, אבל אם היה מבקש זה ליתן אותו המנה מתנה לחבירו ונתנו לשליח להוליכו אצלו, בין שאמר הולך בין שאמר תן אין לזה שום זכייה ויכול לחזור בו עד שיאמ' לו זכה (זכה) שביאר דבריו בלשון זכייה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א, וכמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף יד:</h2>
האומר לשלוחו הולך מנה זה במתנה לפלוני, והלך ומצאו שמת לא יתן השליח אותו המנה ליורשי אותו פלוני, אלא יחזירנו לנותן, שלא רצה הנותן ליתן מתנה זו אלא לאותו פלוני ולא ליורשיו. מת הנותן קודם שמת אותו פלוני, אע"פ שהלך השליח ומצא אותו פלוני שמת יתן המנה ליורשיו, [לפי] שמצוה לקיים דברי המת והרי זה כאלו הגיע ליד אותו פלוני משעה שמת הנותן, בד"א כשהיה הנותן בריא, אבל אם היה הנותן שכיב מרע בשעה שנתן המנה ליד השליח, אע"פ שעדין היה הנותן בחיים בשעה שמת אותו פלוני יינתנו ליורשי אותו פלוני, [לפי] שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן כל זמן שלא חזר בו, והוא שמת הנותן מאותו החולי שאם עמד מחולייו בטלה מתנתו. אם לא היה אותו פלוני בחיים בשעה שנתן הנותן המתנה ליד השליח, אע"פ שהיה שכיב מרע מתנתו בטילה, שהרי לא היה המקבל בעולם בשעה שזה מבקש ליתן לו.
<h2>דף טו.</h2>
אמר השליח בפניי נכתב אבל [לא] בפני נחתם, או שאמר בפני נחתם אבל לא בפניי נכתב הרי זה גט פסול, שלא האמינו חכמים שליח הגט כשנים עד שיאמר בפניי נכתב ובפני נחתם, ואפי' לא נחתם בפניו אלא שהוא מכיר חתימת העדים הרי הוא כמי שנחתם בפניו. אמר בפניי נכתב כולו ובפניי חתם העד האחד, ואע"פ שהיה השליח עצמו העד השיני שחתום בגט אין הגט מתקיים על פיו, הואיל והוא מעיד על כתב ידו כדרך קייום שטרות צריך שתתקיים חתימת האחר גם כן כדרך קייום שטרות. ואם היה השליח מעיד על חתימת האחד ושנים מעידים על חתימת השיני כשר והוא שיעיד השליח גם על הכתיבה. ומז"ה אומר שאף אם היה השליח ואחר עמו מעידים על חתימת השיני כשר כמו שביאר בפסקיו בפרק שיני.
אמ' השליח בפני נכתב אבל לא בפניי נחתם אע"פ שעד אחר אומ' בפני נכתב ובפני נחתם פסול שאינו נאמן לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם אלא השליח. וכן אם אמר השליח בפניי נחתם אבל לא בפניי נכתב אע"פ ששנים מעידים על כתיבתו פסול.
<h2>דף טז.</h2>
היו השלוחים שנים אינן צריכין להעיד לא על הכתיבה ולא על החתימה, הואיל והם מעידים שהבעל נתנו להם לגרש את אשתו הרי הוא מקויים על פי הבעל ושוב אינו יכול לערער עליו. ונראה בעיניי שאפי' אם היה השליח אחד ויש עד אחר עמו שמעיד שהבעל נתנו לו לגירושין הרי הוא כמקויים בחותמיו וכשר, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שיני בראיי' א'. היה הבעל מערער לומר שלא נכתב זה הגט לשמה אינו נאמן, שחזקת הכותבין לשמה הן כותבין בין בארץ בין בחוצה לארץ.
<h2>דף יז.</h2>
תקנו חכמים זמן בגטין כדרך שתקנו בשטרות, וכל גט שאין בו זמן פסול, ואם נשאת בו האשה לא תצא כמו שמבואר בפרק אחרון [פ"ו ע"א]. וכן גט שזמנו מוקדם פסול, ונראה בעיניי שדינו כגט שאין בו זמן כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' ב', לפיכך אם נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, ואפי' היו עוסקין באותו העניין כדברי רבינו משה. וכבר הישבתי עליו בקונטרס הראייות בראיי' ד' וביארתי שאם היו עוסקין באותו העניין כשר. וכן אם היה זמנו מאוחר פוסל רבינו משה בפרק א' דהלכות גירושין [הכ"ה]. וכבר הישבתי עליו בקונטרס הראייות בראיי' ג' וביארתי שהמאוחר כשר.
<h2>דף יז:</h2>
וכן אם היה זמנו כתוב בשנה פלנית, ולא היה כתוב באי זה יום ולא באי זה חודש, ואפי' לא היה כתוב באי זו שנה אלא באי זו שמטה שליובל כשר. וכבר ביארנו דין שטרות בפרק גט פשוט. [ב"ב קע"ב ע"ב] גט שכתוב בו גירשתיה היום כשר, והוא שמבררים עידי מסירה שהיום נכתב והיום הוא זמנו, אבל אם לא נתברר היום על ידי עידי מסירה הרי אינו ידוע אי זה יום הוא, ונמצא שאין עליו זמן ופסול כמבו' בקונטרס הראייות בפרק גט פשוט. חתך הבעל הזמן מן הגט ונתנו לאשתו בלא זמן רבינו משה מכשיר, ואני אומר שהוא פסול ככל גט שאין בו זמן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף יח:</h2>
הקפיד הבעל להחתים הרבה עדים בגט השנים צריכין לחתום ביום הכתיבה והשאר חותמין אפי' לאחר כמה ימים, לפי שאין השאר חותמין משום עדים אלא משום תנאי שהקפיד הבעל להתנות בכך, כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' ו'. לפיכך אם היו קרובין או פסולין אין הגט נפסל בחתימתן משום עדות, ובלבד שלא יחתום שום אחד מן הפסולין אלא לאחר שיחתמו השנים הכשרים, ואם חתם אחד מן הפסולין תחלה פסול כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
<h2>דף יט.</h2>
כל דבר שהכתיבה מתקיים בו ראוי לכתוב בו גט, כגון דיו וסיקרא וקומוס וקלקנתוס וכל הדומין להם. כתבו בדבר שאינו מתקיים כגון משקין ומי פירות הרי זה אינו כתב וגט זה פסול מן התורה. היה רושם האותייות באבר או בפחם הרי זה כשר. וכן אם היה סורט בסכין ורושם אותייות בגט בסריטותיו כמו שביאר מז"ה בפסקיו. כתבו במי עפצים, אם היה הקלף מעופץ אין זה כתב שאין נתינת העפץ ניכרת על גבי דבר מעופץ, ואם לא היה הקלף מעופץ כשר.
וכותב הבעל גטו על ידי עבדו והוא שיתן לה את העבד, בד"א כשיש לאשה עדים שמסרו לה הבעל בפניהם, אבל אם אין לאשה עידי מסירה אע"פ שהיה הגט כתוב על ידו שלעבד כתובת קעקע שהוא כתב שאינו יכול להזדייף ועדים חתומין בו, חוששין שמא הבעל כתב זה הגט ליתן אותו לאשתו ולא נתן, והעבד הלך מעצמו אצל האשה שלא ברשות, שאין העבד דומה לנייר והדבר ספק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
<h2>דף יט:</h2>
הנותן נייר חלק לאשתו ואמ' לה הרי זה גטיך חוששין שמא במי מילין כתבו שאין האותייות ניכרין על הנייר, ובודקין אותו בצבע ידוע שעל ידו פולט הנייר את האותייות, ואם נמצאו בו אותייות שלגט הרי זו פסולה לכהונה, אם לא נמצאו בו אותייות שלגט מותרת, ואם היה מעופץ בעפץ אין חוששין עליו לבודקו שאף אם כתבו במי מלין אין מי מלין על גבי מי מלין.
העדים שנמסר הגט בפניהם צריכין לקרותו, ואע"פ שנתנו אותו לבעל אחר שקראו אותו ונתנו לאשתו בפניהן אין חוששין שמא החליפו תוך ידיו, ואע"פ שנטלתו האשה והשליכתו לים והבעל אומר שטר אחר היה ולא גט אינו נאמן לאוסרה. אם לא קראו אותו העדים חוששין שמא אינו גט. ורבינו משה [גירושין פ"א הכ"א] אומר שאע"פ שהבעל אומר גט כשר היה הרי זו ספק מגורשת, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ח' שאם הבעל מודה שגט כשר היה הרי זו מגורשת ומותרת להנשא.
מעשה באחד שזרק גט לאשתו לביתה בין החבייות ובדקו ומצאו שם מזוזה, ואמרו חכמים אין דרך להמצא מזוזה בין החבייות והוא הגט שזרק לה, ואין חוששין לה משום גרושה ומותרת לכהונה, נמצאו שם שתי מזוזות בידוע שהאחת היתה שם תחלה, ושמא כמו שהיתה שם האחת היתה גם השנייה, והגט שזרק לה גט היה ועכברים נטלוהו והרי זו ספק מגורשת. ונראה בעיניי שלא אמרו כן אלא כש[לא] קראו העדים הגט תחלה, אבל אם קראו העדים הגט תחלה ואחר כך הכניסו הבעל תוך ידיו וזרקו לה, בין שנמצאת שם מזוזה אחת בין שנמצאו שם שתי מזוזות ולא נמצא שם גט הרי זו ספק מגורשת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
<h2>דף כ.</h2>
חקק הגט על גבי טבלה או על גבי טס שלמתכת, אם חקק יריכי האותייות שהאותייות עצמן שוקעות הרי זה כשר, אבל אם חקק האותייות וצדיהן עד שהאותייות עצמן בולטות כעין האותייות שבולטות במטבעות אינו כתב וגט זה פסול מן התורה. ובספר התרומה אומר שאם נפלה טפת דיו לתוך חלל האות וגירדו בסכין הרי זה כחוקק תוכי האותייות ופסול. חרץ יריכות האותייות מאחרי הט"ס עד שהם בולטו' בפני הטס כעין האותייות שבולטות בדפוס שבתפילי' הרי זה כתב כשר. עשה אותייות בגט בחוטי התפירה שתפרן על הבגד אינו גט.
<h2>דף כ:</h2>
כתב לה גט על טס שלזהב ואמר לה התקבלי גטיך והתקבלי כתובתיך הרי זו נתקבלה גטה ונתקבלה כתובתה. ואם אמר לה הרי זה גטיך סתם הרי זו זכת בכל הטס לגטה ואע"פ שמקצתו חלק וחייב ליתן לה כתובתה.
האומר לאשתו הרי [זה] גטיך והנייר שלי אינה מגורשת. ואם אמר לה על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת ובלבד שת(ת)קיים התנאי. אמר לה הרי זה גטיך והאויר שבין שטה לשטה או שבין תיבה לתיבה שלי הרי זה ספק, והוא שמעורין האותייות ומחוברין עוקציהן זה בזה, אבל אם אינם מעורין הרי הן כשנים ושלשה ספרים והרי הוא גט בטל.
<h2>דף כא.</h2>
הנותן גט לאשתו צריך ש[י]היה הנייר והדיו שכותב בו האותייות הכל משלבעל, לפיכך אם היה הנייר והדיו שלסופר צריך הסופר להקנותן לבעל. האשה עצמה כותבת גטה ברשות הבעל ואע"פ שהנייר שלה, ואין חוששין שמא לא תקנה הנייר לבעל. והבעל נותן שכר הגט מן הדין שנ' וכתב ונתן, עליו מוטל ליתן ולכתוב, אלא כדי שלא תתעגן האשה המתגרשת הטילו חכמים על האשה שתתן היא שכר גטה, וזה מבואר בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א].
הכותב גט לאשתו ונתנו ביד עבדו או שנתנו בחצירו, וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו, לפי שחצירו נעשה חצירה והרי הוא כאילו נתן הגט בחצירה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג. ועבדו הרי הוא כחצירו, והוא שהיה העבד כפות ואינו יכול להלך וגם היה ישן, אבל אם לא היה העבד כפות אע"פ שנתנו ביד עבדה ואע"פ שהיה ישן אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה. וכן ביארנו זה לפנים בפרק הזורק [ע"ח ע"א]. נתן הבעל הגט בחצר חבירו ואחר כך קנתה האשה החצר מיד חבירו אינה מגורשת, ואע"פ שנטלה הגט משם, שהרי בשעה שנתן הבעל הגט לא נתנו ברשותה ואין הגט יוצא מרשותו לרשותה.
<h2>דף כא:</h2>
מותר לכתוב הגט על הקרן שלפרה ונותן לה את הפרה, אבל אם חתך הקרן מן הפרה אחר שנכתב בו הגט ונתנו לאשה אינו גט, [וכן אם כתבו על דבר המחובר לקרקע ואחר כך תלשו ונתנו לה אינו גט] שהתורה אמרה [דברים כ"ד] וכתב ונתן בידה, שאינו צריך אלא כתיבה ונתינה יצא זה שצריך קציצה ונתינה וכתיבה, כתב טופס הגט במחובר ואחר כך תלשו כשר מן התורה ופסול מדברי סופרים, גזרו תופס משום תורף, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו.
על הכל כותבין את הגט ואפילו על הנייר מחוק ועל הדפתרא ועל האוכלין ועל עלה שלזית ואע"פ שהוא דבר שיכול להזדייף, והוא שיתנהו לה בפני עדים ואע"פ שהעדים מעידים עליו לאחר עשרה ימים. וכן אם כתבו על איסורי הנאה כשר.
כתב הגט על החרס שלעציץ נקוב ונתנו לה כשר ומותרת להנשא בו. שיבר קצת מן החרס שהגט כתוב בו וכן אם כתב הגט בראש המגלה ואחר כך חתך מן המגלה מקום הגט [ונתנו לאשה] יש מן הגאונים שפוסלי' ויש שמכשירין, וכדברי המכשיר' נראה לי כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' י"ד וכן ביאר מז"ה [כ"ב ע"א].
ירק הנטוע בעציץ נקוב הרי הוא כמחובר לקרקע ושאינו נקוב הרי הוא כתלוש, כתב הגט על עלה שלעציץ נקוב תלשו ונתנו לה אינו גט. נתנו כמות שהוא מחובר, מן התורה הרי זה גט והוא שהקנהו (לו) [לה] בחזקה [כדרך שהקרקע נקנה בחזקה] כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד, אבל גט זה פסול מדברי סופרים שמא יתלשנו ויתננו לה שפסולו מן התורה.
<h2>דף כג.</h2>
כשם שממנה הבעל שליח להוליך גט לאשתו כך הוא ממנה שליח לכתוב גט לאשתו, וכן כל מי שמכוין דעתו לכתוב הגט לשם האשה המתגרשת בו כשר לכתוב הגט, חרש שוטה וקטן פסולין לכתוב הגט לפי שאי[נ]ן בני דעת ואין להם כונה לשמה, ואם היה בן דעת עומד על גביו שהן עושין על דעתו הרי אילו כשרין, ואם אין בן דעת עומד על גבו אין כותבין תופס שמא יכתבו תורף שפסולו מן התורה, ואם כתבו התופס ונכתב התורף על יד בן דעת [פסול] גזירה תופס משו' תורף כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו ובפרק כל גט בראיי' ד'. ואי זה התורף שמו ושמה והזמן והרי את מותרת לכל אדם ושאר כל הגט הוא טופס.
הנכרי אע"פ שישראל עומד על גביו פסול מן התורה לכתוב גט לאשה, לפי שעל דעת עצמו הוא כותב ולא על דעת ישראל, והוא אינו חושש לכתוב לשמה וכל זה מבואר בפרק שלפנינו [כ"ג ע"א]. ורבינו משה [רמב"ם פ"ג גירושין הט"ז] עושה העבד כנכרי ומבטל גטו מן התורה שאינו פוסל אפי' לכהונה. ואני אומר שלא פסלו אלא הבאתו כמו שביארנו, אבל לא כתיבתו, שהרי אף הגוי לא נפסל לכתוב הגט אלא לפי שאינו כותב לשמה, אבל העבד שכותב לשמה כשר כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שיני בראיי' ט"ו.
הכל כשירין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, לפי שאינן בני דעת ואין שליחותם שליחות. וכן הנכרי והעבד לפי שאינן בתורת גטין וקידושין וגט הניתן על ידן הרי הוא בטל מן התורה. קיבל הקטן שליחות הגט בקטנותו, ואחר שהגדיל נתנו ליד האשה, וכן הנכרי שקיבל הגט בגיותו או העבד שקיבל הגט בעודו עבד ונתנו לאשה אחר שנתגיי' הגוי או שנשתחרר העבד, הרי זה גט בטל, וכן בשוטה שנשתפה וחרש שנתפקח. קבל הגט מן הבעל כשהוא פקח ואחר כך נתחרש או נשתטה אם חזר ונתפקח ואחר כך נתנו ליד האשה הואיל ותחלתו וסופו לדעת הרי זה גט כשר וכל זה מבואר בפרק שיני [כ"ג ע"ב].
אין הסומא יכול להביא את הגט במקום שצריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם, שהרי לא ראה כתיבתו וחתימתו ואינו יכול להעיד עליו, לפיכך אם ראה כתיבתו וחתימתו ואחר כך הסתמא הרי זה מעיד עליו.
<h2>דף כג:</h2>
העבד שפסלנו שליחותו בגט אשה בין אם היה שלאיש המגרש, בין אם היה שלאשה המתגרשת, בין אם היה שלאיש אחר. ומעשה שקיבל העבד גט אשה מן הבעל ואשת כהן היתה ולא חששו חכמים לפוסלה לבעלה משום ריח הגט, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ב ה"ו] כמו שכתב רבינו חננאל. רבינו משה כתב בפרק ג' דהלכות גירושין [הט"ו] על ישראל שנשתמד לע"ז או שהוא מחלל שבת בפרהסייא שהוא כגוי לכל דבר. וכבר ביארנו בקונטרס הראייות בפרק שיני בראיי' ט"ו שקידושיו קידושין וגטו גט כישראל גמור, וכשם שהוא פוטר את אשתו בגט ואע"פ שנשאה כשהיה ישראל כשר, כך יכול להביא שליחות הגט לאשת ישראל כשר.
העבד נעשה שליח לקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו שלחבירו אבל לא מיד רבו שלו, שאם אמר לו רבו זכה בשטר שחרור זה בשביל פלוני עבדי האחר לא זכה לו, לפי שיד העבד כיד רבו והרי הוא כאלו לא יצא גט זה מיד רבו, וכן אם אמר לשפחתו מעוברת הרי את שפחה וולדך בן חורין אין הוולד נעשה בן חורין על ידי השפחה, שהשפחה והולד כשני עבדים הם שאינן משתחררין זה על ידי זה, ואם שיחרר הולד על ידי אחר הרי הוא משוחרר אע"פ שלא שיחרר השפחה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שיני בראיי' י"ו. ונראה בעיניי שאם עשה עבדו שליח להולכה ואמר לו הולך גט זה שחרור לפלוני עבדי האחר הרי זה נעשה שליח, וכשיתן הגט ליד העבד המשתחרר הרי הוא משוחרר, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שיני בראיי' י"ז.
אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה, והן חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה ובת בעלה כמו שביארנו בהלכות יבמות נאמנות להביא גטה, בד"א במקום שצריך השליח לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם שאם יבוא הבעל ויערער אינו נאמן, אבל במקום שאינו צריך לומר אין הנשים [האלה] נאמנות להביא גטה שמא מתכונות לקלקל שתנשא בגט מזוייף ומחר יבוא הבעל ויערער ונמצא גט בטל ובניה ממזרין. ואף במקום שאינו צריך לומ' בפניי נכתב ובפניי נחתם נאמנות שאין הבעל נאמן לערער.
אפי' האשה עצמה המביאה גטה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, והוא שנתנו לה בתורת שליחות ואמר לה בעלה שתהיה בו שליח להולכה עד שיגיע לבית דין שבמקום פלוני, וכשתגיע שם תאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ותתן אותו לשליח שממנין אותו ב"ד, ואותו השליח חוזר ונותנו לה והיא מתגרשת בו. ואם לא תקבל אותו מיד שליח אחר כעניין שביארנו אינה מתגרשת בו, הואיל ובעלה לא נתנו לה אלא בתורת שליחות. אבל אם נתנו לה בעלה לגירושין ובאה היא לבית דין והגט חתום בידה ואמרה בעלי נתנו לי לגירושין בפני עדים, אע"פ שלא הביאה העדים לבית דין וגם לא אמרה בפני נכתב ובפניי נחתם, ואין חתימתו ניכרת לבית דין הרי זו מגורשת ומותרת להנשא בו, ואם יבוא הבעל ויערער צריכה לקיימו, ואם אין בו לא עידי חתימה ולא עידי מסירה אינה נאמנת עליו ואע"פ שלא בא הבעל לערער.
<h2>דף כד.</h2>
כל גט שלא נכתב לשם האשה אינו גט. כיצד הרי שהיו לראובן שתי נשים ששמותיהן שוין, ונכתב הגט לגרש בו האחת ונמלך וגירש בו השנייה אינה מגורשת, ואפילו לכהונה אינו פוסל לפי שגט זה פסול מן התורה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. אמ' הבעל לסופר כתוב לי ואי זו שארצה אגרש בו, שתלה בדעת עצמו, או שאמר אי זו שתצא מפתח ביתי תחלה שתלה בדעת אחרים, אחד זה ואחד זה פסול הואיל ולא היה הדבר ברור בשעת הכתיבה ופוסל לכהונה.
נכתב הגט לשמה ונחתם שלא לשמה הרי זה פסול מדברי סופרים כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ראשון בראיי' א'.
כתב הגט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה הרי זה ספק, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה בראיי' י'. כתב הגט לשמה אפילו שלא מדעתה הרי זה גט כשר. ואם נכתב הגט שלא מדעת האיש המגרש או שצוה המגרש לאחר (שכותבו) [לכותבו] וכתבו זה אע"פ שכתבו לשמו אינו גט.
הכותב גט לנשואתו צריך שיכתוב את פלנית אינתתי. והכותב לארוסתו צריך שיכתוב בגט את פלנית ארוסתי, ואם כתב לארוסתו אשתו ולאשתו ארוסתו הרי זה גט כשר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף כד:</h2>
שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת והוציאה גט אשתו של אחד מהן מבעלה אע"פ שהיתה חתימתו מקויימת, יכול לטעון בעלה ולומר לא אני כתבתיו לך אלא יוסף בן שמעון אחר כתבו לאשה שקידש ששמה כשמך, וצריכה להביא עדים שמסרו לה בעלה בפניהם. היו לאדם אחד שתי נשים ששוות בשמותיהן ונתן גט לאחת מהן, אינו יכול לטעון ולומר לא [לך] כתבתיו אלא לאשתי האחרת ששמה כשמך, שאילו היה נותנו לאשתו האחרת נזהרת היא בו ולא היה מגיעו ליד זו, כדרך שביארנו בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"ב] בשני יוסף בן שמעון שהן מוציאין שטר חוב על אחרים.
<h2>דף כו.</h2>
כתב הסופר הטופס שלא מדעת המגרש, ושייר התורף שהוא מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם וכתבו מדעת המגרש ולשם האשה, הרי זה כשר מן התורה ופסול מדברי סופרים גזירה [טופס] משום תורף. בשאר שטרות רשאי הסופר לכתוב טופסין ולהזמינן למי שצריך להם, ובלבד שיניח בשטרי הלואות מקום המלוה ומקום הלוה ומקום המעות והזמן, ובשטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות ומקום הזמן. ושם העיר כבר הוא כתוב בטופס שכתוב שם העיר שנכתב בו, והדבר ידוע שהשמות הנכתבין בשטר לאותה העיר הן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף כו:</h2>
אמר לעדים כתבו גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה לא יגרש בו לכתחל' שמא תתעבר אחר כתיבת הגט ויאמרו גטה קודם לבנה ויוצי' לעז על הבן שנולד בזנות, ואם גירש בו מותרת להנשא לכתחלה כמו שביארנו בגט ישן בפרק הזורק [ע"ט ע"ב], וכמובאר בקונט' הראייות בראיי' ג'. כתבו גט לפלנית שכשאקדשנה אגרשנה באותו הגט פסול לגרש בו וזה מבואר ביבמות בפרק רבן גמליאל [נ"ב ע"ב]. ונראה בעיניי שחוששין על אותו גט להחמיר ופוס' לכהונה כמבואר שם בקונטרס הראייות בראיי' ג'. אמ' על יבמתו כתבו לה גט לכשאכניסנה אגרשנה בו, וכנסה וגירשה באותו הגט הרי זה ספק בתלמוד אם היא מותרת להנשא באותו הגט אם לאו כמו שמבואר ביבמות בפרק רבן גמליאל [שם]. ואם עשה בה מאמר ואחר כך אמר וכתב לה גט וגירשה בו לאחר שכנסה הרי זו מותרת.
<h2>דף כז.</h2>
גט שנפל מיד הבעל או מיד שלוחו ומצאו זה שאבד ממנו, אם מצאו לאלתר שידוע שלא עבר אדם שם הרי זה גט כשר, אם אינו ידוע אם עבר אדם שם אם לא חוששין שמא זה הגט מאחר נפל ולשם אחר נכתב ששמו כשמו שלזה, ואם גירש בו את אשתו הרי זו ספק מגורשת. בד"א כשהיו השיירות מצויות באותו מקום, אבל אם לא היו השיירות מצויות באותו מקום אע"פ שמצא זה גטו לזמן מרובה, ואע"פ שאינו ידוע אם עבר שם [אדם] אחר אם לאו אין חוששין שמא מאחר נפל זה הגט, אלא הרי הוא גטו. ואפי' במקום שהשיירות מצויות שם אין חוששין לגט אחר אלא אם הוחזקו באותו מקום שני בני אדם ששמותיהן שוין, כגון שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, ואע"פ שביום שנכתב הגט לא היה יוסף בן שמעון האחר באותו העיר שנכתב הגט, חוששין שמא אמר לעדים במקום אחר לכתוב גט לאשתו והם לא כתבו אותו עד שהגיעו לאותו העיר שהגט כתוב בו, ושמא ליוסף בן שמעון האחר הוא זה הגט שהוא בן עירו כמו שמבואר ביבמות בפרק האשה שהלכה [יבמות קט"ז ע"א]. ואע"פ שאין שמות נשותיהן שוין חוששין שמא קידש זה אשה אחרת ששמה כשם אשתו שלזה וכתב לה גט, כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' ה'. אבל אם לא הוחזקו שם שני בני אדם [ש]שמותיהן שוין אין חוששין שם לגט אחר, ואפילו במקום שהשיירות מצויות, אלא הרי הוא גטה ומגרש בו את אשתו כמו שביאר מז"ה. וכן בשאר שטרות הנמצאין אם הוחזק שם אחר ששמו כשמו שלזה חוששין שמא מאותו האחר נפל, ואם לא הוחזק שם אחר ששמו כשמו שלזה אין חוששין לאחר, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שנים אוחזין. אפי' במקום שהשיירות מצויות והוחזקו שם שני יוסף בן שמעון אם מכיר זה את גטו בטביעות עין או שהוא מכיר את הכלים שהוא נתון בהם שנפלו עמו, הרי הוא בחזקת גטו שהרי הוא עצמו מצאו והוא מכירו. מצאו אדם אחר לא יחזירנו לבעל או לשליח אע"פ שהוא אומר שהוא מכירו בטביעות עין שמא משקר ומאחר נפל, ואע"פ שאומר הבעל שכבר נתתי זה הגט לאשה וממנה נפל אינו נאמן, שמא מתכוין לגרשה בגט מוקדם כמבואר בקונטרס הראייות. היה הבעל או השליח תלמ' חכם שאין דרכו לשנות בדיבורו מחזירין אותו לו בטביעות עין. ואם נותן בו סימן מובהק כגון שאמר נקב יש [בו] בצד אות פלנית מחזירין אותו לכל אדם, ואם לא אמר סימן מובהק כגון שאמר נקב יש בו ולא אמר בצד אות פלנית אין מחזירין אותו באותו הסימן.
מקום שמוכרין בו הפשתן הוא המקום שהשיירות מצויות, מקום ששורין בו את הפשתן הוא המקום שאין השיירות מצויות.
כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, וצריכין העדים להכיר אותו האיש שכותבין לו הגט ושם האשה שכותבין בשבילה ואפילו אשתו עמו, שאם לא יכירו שם האשה אע"פ שמכירין שם האיש, חוששין שמא זה ששמו יוסף בן שמעון שם אשתו רחל והוא אומר ששמה לאה, כדי שיוליך זה הגט ללאה שהיא אשת יוסף בן שמעון אחר ותפטר בגט שאינו מבעלה. ואפי' קרוב או אשה נאמנין להעיד שזה פלוני והיא פלנית, שאין בני אדם עשויין לשקר בדבר העשוי להתגלות, כמו שביאר מז"ה בפרק גט פשוט.
היו שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוין ושניהן בעיר אחת אין נזקקין לכתוב [להם] גט ולגרש נשותיהן אלא זה בפני זה, כדי שייזהר אדם מחבירו ויודיע לעדים שהוא אינו מגרש את אשתו באותו הזמן. היוצא מעירו לעיר אחרת ושולח גט לאשתו צריכין להכיר אותו שהוא יוסף בן שמעון כמו שהוא אומר, ואם הוחזק בעיר שלשים יום בשם זה אין חוששין שמא אין שמו כך, אבל אם לא הוחזק שם שלשים יום בשם זה אע"פ שקורין אותו באותו שם והוא עונה, חוששין עליו שמא רמאי הוא, ושמא אין שמו כך אלא הוא מכנה לעצמו שם זה כדי שיוליך גט זה לאשת חבירו ששמו כך, ותאמר היא לבעלה אתה שלחת גט זה ממקום פלוני, ואם ידוע ששמו כך כותבין לו גט שישלח לאשתו מעיר אחרת, ואע"פ שאין מכירין שם אשתו, ואין חוששין שמא יצא יוסף בן שמעון מעירו ויצא גם זה מעירו כדי שיזייף [ו]לשלוח גט לאשת חבירו ששמו כשמו, שאין חוששין להם אלא שמא יהיו שניהם בעיר אחת כמו שביארנו, וכמבואר בקונטרס הראייות, וכל זה מבואר בפרק גט פשוט.
<h2>דף כז:</h2>
אמרו העדים מעולם לא חתמנו בגט אחר שליוסף בן שמעון אין חוששין בו לגט אחר.
<h2>דף כח.</h2>
המביא גט מן הבעל לאשה והניחו זקן או חולה הרי זה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, ואם היתה בת ישראל לכהן הרי זו אוכל' בתרומה בחזקת שהוא קיים. בד"א בזקן שלא הגיע לגבורו', אבל בזקן (שלא הגיע) [שהגיע] לגבורות שהוא מבן שמונים שנה ומעלה הרי זה ספק וחוששין עליו שמא מת עד שלא הגיע הגט לידה והרי היא זקוקה ליבם, ואם היה זקן שהגיע למאה שנה, הואיל והפליג לחיות שלא כדרך הזקנים הרי זה בחזקת שהוא קיים. הניחו גוסס הואיל ורוב גוססין למיתה חוששין עליו שמא מת והרי זו ספק. וכן נראה בעיניי שלא אמרו בחולה בחזקת קיים אלא בחולה בידי שמים כגון צנים פחים וכיוצא בהם, אבל אם הוכה על ידי אדם בחדרי בטנו או שנפצע מוחו שנעשה טריפה או ספק טריפ' חוששין עליו שמא מת והרי זה ספק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף כח:</h2>
מי שהיה בעיר שהקיפוה חיילות והרי הוא במצור, או שהיה בספינה המטרפת בים, או שהיה יוצא לדון בדיני נפשות הרי זה בחזקת שהוא קיים ואשתו נתרת בגט ששלח לה, ואם היה בעיר שנכבשה על ידי חיילות, או בספינה שאבדה בים, או שהיה יוצא מב"ד ליהרג בין שלישראל בין שלגוים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ואם הגיע גט ליד האשה הרי זו ספק שמא מת כבר ואין גט לאחר מיתה והרי היא זקוקה ליבם. וכן אם נפלה עליו מפולת או שיגררתו חייה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב הי"ג]. ונראה בעיניי שלא אמרו בספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, אלא כשהעיד העד סתם שאבדה הספינה בים ואינו יודע מי ניצול ומי לא ניצול, אבל אם העיד שבעלה שלזו אבד בים ולא ניצול, כבר אמרו [יבמות קכ"א ע"א] במים שאין להם סוף אשתו אסורה, ואם נשאת לא תצא שבחזקת מת הוא הנטבע, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
<h2>דף כט.</h2>
המביא גט בשליחות הבעל (או) [אם] אמ' הבעל אתה הולך הרי זה לא ישלחנו ביד אחר אע"פ שנאנס, שהרי הקפיד עליו הבעל שלא יוליכנו (לו) [לה] אלא הוא בעצמו, ואם לא אמ' לו את הולך אלא הולך בלבד אם חלה השליח או שנאנס בשאר אונסין הרי זה שולחו ביד אחר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א. אמר לו הבעל טול לי ממנה חפץ פלוני ואחר כך תן לה [ה]גט לא ישלח לה השליח הגט על יד אחר, שמא ישנה השליח השיני דעתו שלבעל ויתן לה הגט תחלה ואחר כך יטול החפץ ונמצא גט זה בטל, ובין שליח ראשון ובין שליח שיני ששינה דעתו שלבעל הגט בטל, ואם לא שינה דעתו שלבעל הגט כשר ואפי' על ידי שליח שיני.
<h2>דף כט:</h2>
במקום שהשליח צריך לומר בפני נכתב ובפניי נחתם, אם חלה השליח או נאנס ובקש לשולחו ביד אחר לא ימנה שליח אחר אלא בפני בית דין, לפי שהוא צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם, וכן אם חלה השליח השיני יכול למנות שליח שלישי, וכן אם חלה השליח השלישי ממנה רבים ואפי' עד מאה, וכולן בפני בית דין, לפי שכל אחד ואחד צריך להעיד על קייומו שלגט, וכן האחרון שנותנו ליד האשה נותנו לה בפני בית דין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' [י"ב] שהן שלשה או שנים, והוא לפי שהשליח מצטרף למניין הדיינין אם הוא ראוי להיות דיין, ואומר להם שליח בית דין אני. במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם שליח ראשון יכול למנות שליח שיני כעניין שביארנו אפילו בינו לבינו, וגט שבידו מוכיח [שהוא] שליח על כך, וכך שיני עושה שלישי ואפילו עד מאה.
מת הבעל עד שלא הגיע הגט ליד האשה בטלו כל השלוחים, מת השליח הראשון לא בטל שליחות שאר השלוחים כל זמן שהבעל קיים.
האומר לשלוחו הולך גט לפלוני שיתנהו לאשתי הרי זה שליח שלא ניתן לגירושין, ואינו רשאי למנות שליח אחר ולא יתנהו אלא למי שצוהו הבעל בלבד. אמ' לשליח הולך גט זה לאשתי ואמ' השליח איני מכירה ואמ' לו הבעל תנהו לפלוני בלבד ואינו יכול למנות שליח אחר ליתנהו לאשה. ואם מינה השליח הזה שליח אחר ונתנו לאשה הרי זו ספק מגורשת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג.
האומר לשלוחו הולך גט זה ואל תתנהו לה [אלא] לאחר שלשים יום, ונאנס השליח ולא יכול להמתין שם עד שלשים יום הרי זה מוסר שליחותו לבית דין, ולאחר ל' יום הן ממנין שליח אפיל' שלא בפני שליח הראשון, ונותנו השליח השיני לאשה.
וכל הנותן לאשתו או השולח גט לאשתו אפילו מעיר אחרת, וקבע זמן שלא תתגרש בו עד זמן פלוני, צריך להתנות מתחלה ולומ' שתהיה היא נאמנת לומר שלא נתייחד עמה בעלה תוך זה הזמן, שאם לא התנה כן חוששין שמא בא תוך זה הזמן ונתפייס עמה ובא עליה ובטל שליחות השליח או אותה נתינה שנתנו הבעל לאשה, ולא הועיל גט זה כלום אלא אם כן חזר הבעל ונתנו לה פעם אחרת כמו שביאר מז"ה. ואם לא קבע זמן, אע"פ שנשתהא השליח בדרך הרבה אין חוששין שמא קדם הבעל לשליח ובא ונתייחד עמה קודם הגעת הגט לידה, כמו שביאר המורה ומז"ה. בד"א בנשואה, אבל בארוסה אע"פ שקבע זמן לגירושיה אין חוששין שמא נתפייס עמה תוך אותו הזמן, ואין צריך להתנות עמה שתהא נאמנת עליו.
<h2>דף ל.</h2>
הנותן גט לאשתו והתנה עמה שאם יבוא עד שלשים יום [לא] יהיה גט ואם לא יבוא יהיה גט, ובא תוך ל' והפסיקו מעבר הנהר שלא היה יכול לעבור, אע"פ שהוא אנוס אין טענת אונס בגטין אלא הואיל ולא בא הרי זה גט. וכן בכל עניין שנאנס בין שחלה בין שנחבש בבית האסורים ולא יכול לבא לקיים תנאו אינו יכול לבטל גטו משום טענת אונס כמבואר בקונטרס הראייות בכתובות בפרק ראשון בראיי' א'.
וכן הנותן גט ואמר אם [לא] אפייס אותך עד ל' יום יהא גט, או שהתנה עם ארוסתו שאם לא יכנוס עד ל' יום יהא גט, אע"פ שעשה כל כחו ולא נתפייסה והרי הוא [אנוס] בפייוסה, וכן נאנס ולא יכול לכנוס ארוסתו הרי זה גט שאין טענת אונס בגטין, וזה מבואר בפרק השולח [ל"ד ע"א].
הלכות אילו נאמרו בפרק כל גט [גיטין ל' ע"א], מי שרגיל ליתן תרומתו לכהן ידוע, וכן מעשר ראשון ללוי ידוע, או מעשר עני לעני ידוע, והקדים והלוה לו מעות על דעת שיגבה חובו מן התרומות והמעשרות שרוצה להפריש מתבואת שדהו ורגיל לתתן להם, ואינו חושש להם שמא מתו, ואע"פ שהיה רחוק מהם, ואע"פ שלא הגיעו לידן ולא זכו בהן, הואיל ורגיל לתתם להם תמיד הרי הוא כמי שנתנו להם וזכו בהם, ומחשב אותן לעצמו בשער הזול ואע"פ שלא התנה מתחלה בכך, ורשאי גם כן לפסוק עמהן עד שלא יצא השער ואין בו איסור רבית, שהרי אם תשתדף תבואתו ולא יהיו לו תרומות ומעשרות אבד מעותיו, שעל דעת כן נתן מעותיו שלא יגבה אלא מן התרומות ומעשרות, ואין שביעית משמטתו, ואם בא לחזור בו בעל המעות אחר שנתן מעותיו אינו חוזר, אבל הכהן והלוי והעני יכולין לחזור בהן. נתקלקלה תבואת שדהו עד שנתייאש ממנה איבד מעותיו, ואע"פ שחזרה וניתקנה חייב ליתן תרומותיו ומעשרותיו למי שראוי ליתנם ולא יגבה חובו מהם. מת הכהן או הלוי או העני, צריך ליטול רשות מיורשיהם אם רוצים לעמוד במקום אבותיהם לפרוע חובותן מאותן התרומות והמעשרות והוא שירשו מאבותיהן קרקע אפילו כל שהוא אבל אם לא ירשו קרקע אלא כספים לא הועיל לו רשותן. וכן אם לא רצו היורשין ליתן לו רשות חייב ליתן תרומותיו ומעשרותיו למי שראוי ליתנן ואיבד מעותיו. וכן אם היו יורשי העני עשירים שאינם ראויין ליטול במעשר עני, אין רשותן מועלת לו ואיבד מעותיו. הלוה להם זה מעותיו בפני בית דין ומתו אינו צריך ליטול רשות מן היורשי', לפי שבית דין מטילין חוב זה על כל הראויין לקבל תרומות ומעשרות הללו, לפי שתקנה היא להם שימצאו מעות בהלווא' על המעשרות שעתידין לקבל. העשיר העני שקיבל המעו' ואינו ראוי ליטול מעשר עני איבד מעותיו, שזה דבר שאינו מצוי הוא להעשיר העני, ולא עשו תקנה בדבר שאינו מצוי וכל זה מבואר בפרק כל גט [שם].
<h2>דף לב.</h2>
השולח גט לאשתו הרי זה יכול לבטלו כל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה, ובין אם אמר לשליח גט שנתתי לך בטל הוא בין אם אמר לאשתו גט ששלחתי לך בטל הוא, בין אם ביטלו הוא על ידי עצמו בין אם שלח שלוחו לבטלו, ומשהגיע הגט ליד האשה ונגמרו גירושיה שוב אינו יכול לבטלו לא הוא ולא שלוחו. כיצד הוא לשון ביטול אמר גט זה בטל [הוא] או שאמ' אי אפשי בו, [או שאמר] לא יועיל או לא יתיר או לא יעזוב או לא ישלח או לא יגרש, או שאמר יהא חרס או יהא כחרס, או הרי הוא כחרס, כל אלה לשון ביטול הן, ואין האשה מתגרשת בו אפי' אם הגיע הגט לידה מן השליח אחר הביטול. אמ' גט זה פסול [הוא] או אינו מועיל או אינו מתיר או אינו מעזיב או אינו משלח או אינו מגרש חרס הוא כחרס הוא אין כל אלה לשון ביטול, שאינו אלא כמוציא לעז על הגט שנעשה בפסול ואומר דברים שאינן, והרי אשה זו ניתרת בגט זה. אמ' גט זה בטל ולא אמ' בטל הוא, הרי זה ספק ביטול, ואם נתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת. אע"פ שביטל הבעל הגט ביד השליח יכול לחזור ולגרש בו, שלא ביטל אלא שליחות, אבל הגט הואיל ונכתב לשמה הבעל אינו יכול לבטלו ויכול לחזור וליטלו ולגרש בו.
<h2>דף לג.</h2>
תקנו חכמים שלא יבטל אדם את הגט אלא בפני השליח המוליכו לאשה או בפני האשה עד שלא יגיע לידה, שאם יבטלנו שלא בפני האשה והשליח שמא לא יודע לאשה ותלך ותנשא בגט בטל ונמצאו בניה ממזרים. ואם ביטלו בפני שני עדים שלא בפני האשה והשליח הרי זה מבוטל, ואם נשאת בו [האשה] תצא ובניה ממזרים ומכין אותו מכות מרדות על שעבר על תקנת חכמים כמבואר בקונטרס הראייות בפרק רבן גמליאל [יבמות נ"ב ע"א] בראיי' ב'.
אמ' לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין כל שנים מהם שירצו, ואם רצה לבטל שליחותן זה שלא בפני זה הרשות בידו. בטל בפני מקצתן והלכו השאר שלא ידעו בביטולו וכתבו וחתמו ונתנו לה הרי זו מגורשת, לפי שעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. וכן אם אמר לשנים הוליכו גט זה לאשתי יכול לבטל שליחותן זה שלא בפני זה, ביטל בפני האחד והלך חבירו שלא ידע בביטולו ונתן גט לאשתו הרי זו מגורשת, שאם ביטל שליחותו שלזה לא ביטל שליחות חבירו. אמ' לעשרה כולכם כתובו אחד כותב וכולן חותמין, לפיכך אם ביטלו בפני מקצתן כאלו ביטלו בפני כולן, שהרי אין השאר יכול לחתום בלא להם. וכן אם אמר לשנים כתבו גט לאשתו וביטל בפני האחד כאלו ביטל בפני שניהם, שהרי אין השיני יכול לעשות שליחותו ולחתום בו בלא חבירו.
<h2>דף לד.</h2>
יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, בית דין מעמידין להן אפיטרופוס ובורר להם חלק יפה שלא יתרמה אחד מהן, ואם הגדילו אין יכולין למחות שאם כן מה כח בית דין יפה, ואם טעו יכולין למחות כמבואר בקונטרס הראייות בפרק האיש מקדש.
גילוי דעת אינו מועיל בביטול הגט עד שיבטל בפירוש, כיצד הרי ששלח גט לאשתו וחזר השליח ואמר לא מצאתיה, ואמר הוא ברוך הטוב והמטיב, אע"פ שגילה דעתו שאין רצונו בגט זה לא בטל גט זה, ואם חזר השליח ונתנו לה הרי זו מגורשת.
מי שכפו אותו בית דין לתת גט לאשתו וצוה לעדים לכתוב ולחתום וחזר וביטל שליחותם, ועוד כפו אותו וחזר וצוה להם וסתמו העדים אזניהם שאם יבטל לא ישמעו ביטולו, אע"פ שראוהו רץ אחריהם ונראה שדעתו לבטל, כל זמן שלא ישמעו עדים בביטולו ולא האשה ולא השליח הרי הגט בחזק' כשרותו עומד. ומז"ה אומר שאין סומכין על הלכה זו וחוששין על גט זה משום ביטול, וכבר ביארתי בקונט' הראייות בראיי' ד' שהלכה זו עיקר. הרי שכפה אותו הדיין לתת גט לאשתו וצוה לעדים לכתוב ולחתום, וחזר ואמר להם הנה הדיין מצוה לכם שיהיה גט זה בטל, הרי הוא כאילו ביטלו בפירוש הוא בעצמו, שאין כח בדיין לבטל גטו שלזה, אלא הוא ביטלו, ומפני פחד הכפייה הוא תולה בדיין וצריך להרשותן לכתוב עוד גט שיני אחר שביטל [הרשות] הראשון.
מי שמסר מודעא על הגט ואמ' לעדים גט זה שאני רוצה לתת לאשתי [אני] מבטלו בפניכם, אע"פ שמרצונו הוא נותן הגט בלי שום כפייה, הואיל ומסר עליו מודעא מקודם בטל הגט כמו שמבואר בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"ב]. ואפי' אם כפו אותו בית דין אחר כך עד שנתן הגט מרצונו לא בטל המודעא בכך, וגטו בטל עד שיבטל המודעא שמסר עליו בפירוש, כמו שמבואר בפרק האומר משקלי עלי [ערכין כ"א ע"ב]. ואם מסר מודעא על ביטול המודעא ואמר שבאונס אני מבטל ולא בלב שלם, הרי המודעא עומדת במקומה עד שיבטל גם המודעא השניי' או כל מודעא שמסר כמו שכתוב בדברי הגאונים. והמוסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות, מפני שאין האשה יודעת ותנשא בגט בטל כמו שמבואר בפרק רבן גמליאל [יבמות נ"ב ע"א].
<h2>דף לד:</h2>
צריך לכתוב בגט כל השמות שיש לו לאיש המגרש ולאשה המתגרשת, שאם קורין אותו בשני שמות, בין שקורין אותו בעירו בשני שמותיו, בין שקורין אותו בעירו בשם אחד ובעיר אחרת קורין אותו בשם אחר, הואיל והוחזק שיש לו שני שמות צריך לכתוב בגט שני שמותיו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. ואם כתב אחד מן השמות בלבד הרי זה גט פסול כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
היו רוב בני העיר קורין אותו יוסף והמיעוט קורין אותו שמעון, צריך לכתוב יוסף הנקרא שמעון ואל יכתוב שמעון הנקרא יוסף. הלך זה שיש לו שני שמות במקום שאינן קורין לו אלא שם אחד הרי זה מגרש את אשתו באותו השם הידוע לו שם בלבד, ואם רוצה לשלוח את גטו במקום שיודעין לו שם אחר צריך לכתוב שני שמותיו כמו שביארנו, וכמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ה'.
וכן ראוי לומר על מי שנשתמד ושינה שמו בגיותו (צריך) [שצריך] לכתוב שם היהדות ושם הגיות, אנא פלוני דמתקרינא בארמיותי כך וכך כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. וכן הדין בשמות האשה המתגרשת. (וכן) [ואפי'] אם היה שמה נפתא וכתבו תפתא שינוי השם הוא, כמו שמבואר בפרק התקבל [ס"ג ע"ב], וכבר ביארתי שם עניין זה בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
כתב חניכת אבותיהם, שכשבא לכתוב פלוני בן פלוני לא כתב שם אביו אלא חניכת זקינו שהיה גדול המשפחה ובני המשפחה נקראין על שמו, הרי זה כשר ובלבד שיכתוב שם המגרש ושם המתגרשת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו', ואין כותבין חניכת האבות אלא עד שלשה דורות, ואם כתב משלשה דורות ולמעלה הרי הוא כשינוי השם ופסול, ועניין זה מבואר בפרק המגרש [פ"ח ע"א]. זה שכותבין בגט אנא פלוני וכל שום וחניכא דאית לי בלי צורך הוא, שאם אין לו אלא שם אחד כותב שמו ודיו, ואם הוחזק בשני שמות צריך לכתוב שני שמותיו כמו שביארנו, ומה שכותבין וכל שום וחניכה לא מעלה ולא מוריד, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף לו.</h2>
וכך היו כותבין הפרוזבול אנו בית דין חתומי מטה בא לפנינו פלוני ופלוני ואמר לנו מוסר אני לכם פלוני ופלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, ודי לו בשנים דיינים, ואותם הדיינים חותמין בו, או עדים שהם מעידים שמסר לפניהם ב"ד, וכותבין דבריהם בלשון עדות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב' ובראיי' ג'. ואפי' אם לא כתב הרי הוא כמי שכתב. והתלמידין מוסרין דברי חובותיהן אילו לאילו. ונראה בעיניי שאפילו למלוה על פה יכול אדם למסור לבית דין ואין השמיטה משמטתה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
<h2>דף לז.</h2>
היתומין אין צריכין פרוזבול לפי שבית דין הן אפיטרופין שלהן והרי הם כמסורין כל שטרותיהן לבית דין.
אין כותבין פרוזבול אלא אם כן יש ללוה קרקע, ואפילו קרקע כל שהוא ואפילו עציץ נקוב, ואע"פ שאין ללווה קרקע ויש לערב קרקע, או שאין ללווה ולא לערב קרקע ויש למי שחייב ללווה קרקע כותבין פרוזבול על אותה הלואה, לפי שאם הלוה ראובן לשמעון ושמעון הלוה ללוי יכול ראובן לגבות מלוי כאלו לוה ממנו. אם אין להם קרקע כלל, מזכהו המלוה בתוך שלו ואפי' קלח שלכרוב, או משאילו מקום לתנור וכירים וכותב עליו פרוזבול, ואפי' היתה הלואה שלמאה מנה, ואין כותבין פרוזבול על העבדים כמו שמבואר בפרק ארבעה אבות נזיקין [ב"ק י"ב ע"א].
השמיטה משמטת בין המלוה על פה בין מלוה בשטר, ואפילו שטר שיש בו שעבוד נכסים, מלוה שיש עליה משכון אינה משמטת ואפי' משכון כל שהוא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. וכן הכתובה אין השביעית משמטתה לפי שהיא תנאי בית דין ודומה למעשה בית דין, וכל מעשה בית דין אינו משמט, ודין התוספת כדין הכתובה כמו שמבואר בפרק אע"פ [כתובות נ"ה ע"א]. זקפה עליו במלוה או שפרע קצבה, נעשית אצלו כשאר חוב והשביעית משמטתה, כמו שמבואר למעלה בפרק שיני [י"ח ע"א].
וכן המוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין, ודבר זה תקנת חכמים הוא, כשראו חכמים שהיו בני אדם נמנעין מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה [דברים ט"ו] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמט' וגו', התקין להם שיהיו מוסרין שטרותיהן לבית דין ואין השמט' משמטתן, שעשו אותן חכמים כגבויין ועומדין, ותקנה זו נקראת פרוזבול, ואע"פ שאין כח בחכמים לעקור דברי תורה יש להם כח להפקיר ממונו שלזה וליתן לזה לפי שהפקר בית דין הפקר.
<h2>דף לז:</h2>
המחזיר חוב לחבירו בשביעי' צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו [זה] אעפ"כ אני רוצה להחזיר לך דרך מתנה יקבל הימנו, שנ' [דברים ט"ו] וזה דבר השמ' קיים מצות השמיטה בדיבור. אע"פ שאין אדם יכול לתבוע חובו בשביעית אם החזיר לו זה מעצמו וקיים הלה מצות שמיטה בדיבורו כמו שביארנו, יכול לגבות ממנו חובו בעל כרחו, וכופין אותו ללווה שיחזיר לו ויאמ' לו דרך מתנה אני נותן לך.
נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד. ונראה בעיניי שאין מי שכנגדו יכול להשביעו בכך שאין נשבעין על טענת ספק.
עבד כנעני שנשבה ונתייאש ממנו רבו כל הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו והרי הוא שלו, ואם פדאו לשם בן חורין הרי הוא בן חורין, ואם [לא] נתייאש ממנו רבו ראשון זה שפדאו לשם עבד נוטל פדיונו מרבו וחוזר לרבו, ואם פדאו לשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום כדברי רבינו משה [עבדים פ"ח הט"ו]. ולי נראה בין שפדאו לשם עבד בין שפדאו לשם בן חורין, בין לפני ייאוש בין לאחר ייאוש [חזר לרבו ו]נוטל פדיונו מרבו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג ובראיי' י"ז, ודבר זה תקנת חכמים היא להחזירו לרבו אפי' לאחר ייאוש, שלא יהא כל אחד מן העבדים מפיל עצמו לגייסות להפקיע עצמו מיד רבו, ואם אין מי שיפדה אותו עד שישחררנו רבו מפייסין אותו כדי שיפדו אותו. עבד שברח מבית האסורים לאחר ייאוש יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט חירות, הואיל ובורח ומסכן עצמו אין לחוש שמא יפיל עצמו לגייסות.
גוי שקנה עבד מישראל ומת אותו הגוי וכל יורשיו ונשאר אותו העבד בלא בעלים, או ששיחררו רבו הגוי, צריך גט שחרור מישראל רבו ראשון או מיורשיו, שלא קנאו הגוי אלא למעשה ידיו וקניין האיסור נשאר עליו אצל הראשון, ומז"ה אומר שאם מכר הגוי עוד לישראל אחר וביקש הלוקח לשחררו צריך גט שחרור מרבו ראשון כמו שביאר בפסקיו בהלכה שלמע', ולי נראה שאינו צריך גט שחרור אלא מרבו שיני, שלא נשאר שום קניין וש[ו]ם זכות לרבו ראשון עליו, הואיל וקנה אותו להשתעבד בו ישראל שיני כל זכותו שלראשון חזר לשיני כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו.
<h2>דף לח:</h2>
ראוי לאדם לייחד שפחתו לעבד שישמרנה ולא ינהגו בה מנהג הפקר, ומותר לייחדה לגוי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ז, ואם היו ישראל שהיא אסורה להם נוהגין בה מנהג הפקר (ו)כופין את רבה וכותב לה גט שחרור.
המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו, ואם בשביל דבר מצוה כגון שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה מותר.
המקדיש עבדו יצא לחירות ואפילו אמ' יהא קדוש לדמיו, הואיל והזכיר עליו לשון קדושה הרי הוא כאומר לו שיהיה בכלל עם קדוש כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ח וראיי' י"ט, וצריך גט שחרור כדרך שאמרנו במפקיר, ואם אמר דמיו עלי שלא הזכיר עליו לשון קדושה הרי העבד בחזקתו וחייב ליתן זה דמיו להקדש.
המפקיר עבדו יצא לחירות ואסור להשתעבד בו ואסור בשפחה, וכן הוא אסור בבת ישראל עד שיכתוב לו [רבו] שטר שחרור, לפי שהעבדים הוקשו לנשים שנ' [ויקרא י"ט] או חופשה לא נתן לה, ונאמ' באשה [דברים כ"ד] וכתב לה, וכשם שאין האשה ניתרת מבעלה אלא בגט, כך אין העבד ניתר בבת ישראל אלא בגט, מת רבו שהפקירו, יורשין כותבין לו גט שחרור. ונראה בעיניי שאם גזל ישראל עבד חבירו ונתייאש ממנו רבו, הרי הוא כאילו הפקירו ויצא לחירות, וכותב לו רבו ראשון גט שחרור כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד.
<h2>דף לט.</h2>
גר שמת ואין לו יורשין כל המחזיק בנכסיו זכה, ועבדיו הגדולים קנו עצמן בני חורין והותרו במיתת האדון אע"פ שאין להם גט שחרור, והקטנים כל המחזיק בהן זכה, ואף העבדים הגדולים אם החזיק בעבד אחד מחיי רבו והולך ומשתעבד בו עד שמת רבו קנאו, שהרי רבו פירש למיתה והוא פירש לעבדות, ולא זכה הוא בעצמו במיתת האדון כמבואר בקונטרס הראייות בקידושין בפרק ראשון בראיי' י"א. האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין, או שאמר עשוי הוא בן חורין, או שאמ' הרי הוא בן חורין, אם כתב לו אחד מלשונות הללו בשטר קנה עצמו בן חורין וזה הוא גט שחרורו, ואם לא כתב לו בשטר אלא שאמר לו בדיבור בלבד לא קנה עצמו בן חורין, שאינו אלא כמקנה קרקע או שום חפץ לחבירו בדיבור שלא קנה עד שיקנה ממנו בעניין שראוי לקנות. כתב לו בשטר אעשנו בן חורין לא קנה עצמו בן חורין בלשון הזה שאינו אלא כמבטיחו ואם רצה משחק בו.
<h2>דף לט:</h2>
כשם שהשטר גומר שחרורו שלעבד כך גומר שחרורו גם הכסף, שאם פדאו שום אדם מיד רבו להוציאו לחירות ואינו צריך גט שחרור, וגם אם קנו מידו להוציאו לחירות יצא לחירות, שגם הקניין דומה לפדיון כסף כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ד. כתב לו הרי אתה בן חורין או הרי אתה לעצמך או אין לי עסק בך יצא לחירות, וזה הוא גופו שלגט שחרור כמו שמבואר בפרק המגרש [פ"ה ע"ב]. כתב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום, שצריך לכתוב לשון שחרור ולא לשון היתר כמו שמבואר בפרק ראשון שלקידושין [ו' ע"ב].
<h2>דף מ.</h2>
עבד שהשיאו רבו אשה ידוע שכבר שחררו רבו וכתב לו גט שחרור, ואע"פ שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו על ידי אחר, שאם לא כן לא היה משיאו אשה האסורה לו, וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיי' כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב', וכן המארס שפחתו בידוע שכבר שיחררה, שאם לא כן לא היה מארס אשה האסורה לו.
עבד שהניח לו רבו תפילין הרי הוא כמי שהשיאו רבו אשה ויצא לחירות, ואם הוא מעצמו הניח תפילין אפילו בפני רבו או שנשא הוא מעצמו אשה האסורה לו לא יצא לחירות. וכן אם לוה ממנו רבו או שעשאו רבו אפיטרופוס או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנס' בפני רבו לא יצא לחירות. ואסור לו לאדם שילמד את עבדו תורה כדרך שאדם מלמד בניו, כמו שמבואר בכתובות בפרק שיני [כ"ח ע"א].
כתב לה שטר אירוסין ואמר לה בפה שטר זה יהיה לך לגט שחרור ולקידושין, הואיל ולא כתב לה שטר שחרור אחר אין שטר האירוסין מועיל לגט שחרור, ומשתעבד בה כבתחילה.
מי שצוה בשעת מותו ואמר פלנית שפחתי אל ישתעבדו בה או אמר יעשו לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת, וכופין היורשין ועושין לה קורת רוח שלא להשתעבד בה בעבודת פרך כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"א. ובניה הרי הן לרבו כשאר כל העבדים.
האומר לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין כמו שמבואר בקידושין בסוף פרק האומר [ס"ט ע"א].
מי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו לשחררו כמו שביארנו, אם קדם רבו והקנה חלקו לבנו קטן אין בית דין כופין את הקטן, אלא בית דין מעמידין להן אפיטרופוס ומפתין את הקטן במעות מועטין שכן דרך הקטן להתפתה בדבר מועט עד שיתרצה בשחרורו, והאפיטרופוס מדקדק שלא יתרמה הקטן, ויכתוב העבד לקטן שטר על דמי שוויו ומשלם חלקו המגיעו. ומז"ה אומר שצריך גט שחרור גם מן האב לפי שזכיית הקטן אינה אלא מדברי סופרים, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' כ"ג שדיו בשחרורו שלקטן עם האפיטרופוס שלו.
<h2>דף מ:</h2>
האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין, והוא אומ' לא עשאני חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר והוא אינו יודע והרי הוא בן חורין, אמ' כתבתי ונתתי שטר שחרור בידו והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים והרי הוא בחזקת עבד.
וכן מי שאמר נתתי שדה פלנית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר, אמ' כתבתי וחתמתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים שאחר הודאת המקבל ראוי לילך וכבר ביארנו זה בפרק יש נוחלין.
המשחרר עבדו יוצא לחירות ואע"פ שעשאו אפותיקי לאחרים, שהשחרור מפקיע עצמו מידי שעבוד והלה יגבה חובו משאר נכסיו שלמ[ש]חרר, ואפי' אם התנה לו [לבעל חובו] שלא יהא לו פירעון אלא מאותו העבד, הואיל ושיחררו וגרם לו הפסד חייב לשלם [לו] מה שהפסידו שכל הגורם נזק לחבירו חייב לשלם לו כמו שביארנו בפרק הגוזל עצים וכמבואר כאן בקונטרס הראייות בראיי' כ"ה. וכופין את הבעל חוב שנעשה לו אפותיקי וכותב לו שטר שחרור גם הוא אע"פ שאינו קנוי לו, אלא שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.
הלוקח עבד [גוי] מן הגוי לא קנהו אלא למעשה ידיו כדרך שהיה קנוי לגוי עד שיטבלהו לשם עבדות, ואם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין הואיל ולא היה גופו קנוי לו הרי השחרור מפקיעו מידי שעבוד, ואם הגוי עצמו מכר גופו לישראל הרי גופו קנוי לו ואינו יכול לשחרר עצמו עד שישחררנו רבו.
גר שנתגייר וטבל לשם גירות והטביל עבדיו לשם עבדות, אם קדמה טבילת עבדיו לטבילתו הרי סתם טבילתן לשם חירות וקנו עצמן בני חורין, ואם קדמה טבילתו לטבילתן הרי סתם טבילתן לשם עבדות, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק החולץ בראיי' כ"ה, ואם פירשו שטובלין לשם חירות קנו עצמן בני חורין כדרך שביארנו בישראל הלוקח עבד מן הגוי. לפיכך צריך להזהר בטבילת העבדים ולתקפן במים ולכובשן לעבדות בשעת טבילתן, ויש שהיו נותנין להם חבל בצוארם שלא יוכלו לקנות עצמן בני חורין וכל זה מבואר בפרק החולץ [יבמות מ"ו ע"א].
מקום שפורעין מס הגולגולות, והלכו יהודים ופרעו המס שלגוים שאין להם מה לפרוע ומשתעבדין להם עד זמן ידוע ואפילו יותר מכדי דמיהן ומטבילין אותם לשם עבדות, הרי אילו עבדים צריכין גט שחרור מרבן כשיוצאין מהן כדי להתירם בבת ישראל, לפי שכך הוא משפט המלוכה, והרי הן כאילו קנו אותם עבדים מן המלך כמו שמבואר בפרק החולץ [יבמות מ"ו ע"א].
<h2>דף מא.</h2>
שטפה נהר לאפותיקי גובה משאר נכסיו, ואם אמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסיו לא האשה ולא הבעל חוב וכל זה מבואר בפרק השולח גט.
עשה הלווה אחת משדותיו אפותיקי לבעל חוב אע"פ שהיא מעידית נכסיו בעל חוב גובה ממנה. מכרה הלווה לאחר עד שלא גבה אותה זה בחובו מכרו קיים וזה גובה חובו משאר נכסיו כמבואר בקונטרס הראייות בפרק השולח גט בראיי' כ"ו. ואם עשה אותה אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר מכרו בטל, שהאשה מעכבת עליו, שאין דרכה שלאשה לחזר אחר בתי דינין לטרוף משאר נכסיו.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור בשפחה משום צד חירות שבו, ובמשוחררת משום צד עבדות שבו, ונמצא מתבטל מפריה ורביה, לפיכך כופין את רבו וכותב לו גט שחרור וזה יכתוב לו שטר על חצי דמיו.
<h2>דף מא:</h2>
המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה, ואם שיחרר חציו בפדיון כסף קנה והרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין, וכן אם שחרר חציו בשטר ומכר חציו האחר או שנתנו במתנה הואיל והוציאו כולו מרשותו קנה, וכן עבד שלשני שותפין ששיחרר אחד מהן חציו בין בכסף בין בשטר קנה.
<h2>דף מב.</h2>
הכותב כל נכסיו לשני עבדיו, אם כתב להם שני שטרות, כגון שכתב לאחד מהן בשטר כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי, וכן כתב לשיני שטר אחר על כל נכסיו, וזיכה לשניהן בבת אחת, הרי אילו קנו עצמן וקנו הנכסים בין שניהן ומשחררין זה את זה וחולקין הנכסים. כתב להן כל נכסיו בשטר אחד לא קנו עצמן שאין שני עבדים משתחררין בגט אחד כשם שאין שתי נשים (משתחררות) [מתגרשות] בגט אחד, ומאחר שלא קנו עצמן לא קנו הנכסים.
כתב בשטר אחד חצי נכסיי נתונין לפלוני עבדי [וכן כתב לשני שטר אחר על חצי נכסיו], בין שהקנה להן [בזה אחר זה בין שהקנה להן] בבת אחת לא קנו לא עצמן ולא הנכסים, ואם ביאר בשטרותיו חציים לזה וחציים הנשארים לאחר, הרי זיכה להם כל הנכסים בשני שטרות בבת אחת וקנו עצמן וקנו הנכסים.
הכותב כל נכסיו לעבדו קנה עצמו בן חורין שגם הוא בכלל הנכסים וקנה עצמו וקנה הנכסים, וכן אם כתב (אליו) [לו] עצמך ונכסיי קנויין לך, ואם לא היו עדים מצויין לקיים השטר ואין השטר מתקיים אלא על פיו שלעבד נאמן הוא לקיימו על שחרורו כמו שנאמנת האשה לקיים גטה, ואינו נאמן לקיימו לקנות הנכסים, וקנה עצמו ולא קנה הנכסים עד שיתקיים השטר כשאר קייום שטרות, כמו שמבואר בפרק ראשון [ח' ע"ב].
כתב לו כל נכסיו חוץ מקרקע פלוני או חוץ מחפץ פלוני, לא קנה עצמו, הואיל וכלל העבד עם הנכסים ושייר בקניינו אין זה דומה לגט כריתות, וגט שחרור הוקש לגט אשה שנאמר בו [דברים כ"ד] בו כריתות, והואיל ולא קנה עצמו לא קנה הנכסים שמה שקנה עבד קנה רבו.
<h2>דף מב:</h2>
מי שחציו עבד וחציו בן חורין שחייב רבו לשחררו ואינו צריך אלא גט שחרור שחבלו בו אחרים עד שלא כתב לו גט שחרור, הרי זה משלם חצי נזק לעבד, וחצי נזק הוא ספק בתלמוד אם הוא משלם [לרבו] או אם הוא משלם לעבד, לפיכך אין מוציאין מיד החובל עד שיתפשרו בין שניהם, וכן המפקיר עבדו שחייב רבו לכתוב לו גט שחרור הרי זה ספק אם דמי נזקו הם לעצמו או לרבו, ואם היה רבו כהן אוכל בתרומה בשביל רבו עד שיכתוב לו גט שחרור כמו שמבואר בכריתות בפרק המביא אשם תלוי [כ"ד ע"ב].
הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו, והוא שכתב לו גט שחרור קודם שסימא את עינו, אבל אם לא כתב לו גט שחרור הרי זה ספק בתלמוד ואינו גובה מספק.
העבד יוצא לחירות בשן ועין כמו שכתוב בתורה [שמות כ"א] ואינו יוצא בשן שלחליפין שעתיד התינוק להחליפו כמו שמבואר בקידושין בפרק ראשון [כ"ד ע"א]. הכהו על עינו וסימאה על אזנו וחירשה עבד יוצא בהן לחירות. היכהו על עינו וכהאה על שינו ורדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות. היתה עינו כהויה וסימאה, שנו רדודה והפילה, אם היה יכול להשתמש בהן מתחלה עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות. היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחירות. ואם תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בו לחירות. וכן כל מום שהטיל בו רבו שהוא מום שבגלוי ואינו חוזר שהבכור יוצא בו לחולין עבד יוצא בו לחירות, כמו שביאר מז"ה בפרק ראשון שלקידושי' [כ"ד ע"ב], ובכולן צריך העבד גט שחרור כמו שביאר רבינו יצחק בפסקיו [כ"ב ע"ב מדפי הרי"ף]. הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אין העבד יוצא בה לחירות. היתה לו אצבע יתירה וחתכה עבד יוצא בה לחירות והוא [שנספרת] על גב היד. הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה חתור לי שני והפילה [שיחק] באדון ויצא לחירות וכל זה מבואר בקידושין בפרק ראשון [כ"ד ע"ב].
זה שכתוב בתורה שהעבד יוצא לחירות בשן ועין וכן כל המומין שביארנו אינו אלא קנס, ואין אדם מתחייב בו על פי עצמו אלא על פי עדים, וכן אין אדם מתחייב בהן אלא בדיינים מוסמכין שהיו בארץ ישראל ולא בדייני בבל, כמו שביארנו בפרק מרובה ובפרק ארבעה אבות נזיקין.
<h2>דף מג.</h2>
מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין הרי זו מקודשת קידושין גמורין, ואע"פ שהיא אסורה לו, לפי שהיא ראויה כולה להתקדש בחציו והרי זו אשת איש גמורה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"א.
<h2>דף מג:</h2>
שפחה חרופה שאמרה תורה זו [היא] מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין שנתקדשה לבן חורין הועיל בה קידושין לחייב הבא עליה אשם. נשתחררה כולה אחר קידושי ראשון הרי זה ספק אם גמרו קידושי ראשון בשחרורה ושוב אין קידושין תופשין בה מאחר, או אם פקעו קידושי ראשון בשחרורה ואם בא אחר וקידשה קידושיו קידושין גמורין, לפיכך צריכה גט מספק בין מראשון בין משיני כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ח.
מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין אין כופין את רבה לשחררה, [ש]אע"פ שהיא אסורה לעבד ולמשוחרר אין האשה מצווה על פריה ורביה ועובדת את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד. החובל בה בדבר שהקרן כלה כגון שסימא את עינה או שקיטע את ידה שנפחתו דמיה משלם חצי הנזק לרבה וחצי הנזק לעצמה, ואם בדבר שאין הקרן כלה כגון הצער והשבת ביום שלרבה משלם הכל לרבה וביום שלעצמה משלם הכל לעצמה. ואם היו נוהגין בה מנהג הפקר כופין את רבה וכותב לה גט שחרור והיא כותבת לו שטר על חצי דמיה.
המוכר עבדו לגוי יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון, ואם כתב לו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך זה הוא שחרורו, וקנסו אותו חכמים לפדותו עד עשרה בדמיו מפני שמכרו לגוי ומפקיעו מן המצות. ואמרו [רי"ף כ"ג ע"א מדפיו] משם הגאון שאין גובין קנס זה אלא בארץ ולא בחוצה לארץ כשאר כל הקנסות, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ל"ה שאין זה דומה לשאר תקנות וגזירות שתיקנו וגזרו חכמים בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן בדברי מז"ה.
מכר עבדו לגוי ומת קנסו בנו אחריו לפדותו. לוה עליו מן הגוי וקבע לו זמן שאם לא יפרענו עד זמן פלוני ימשכננו בחייו, בין שהקנהו לגופו בין שהקנהו למעשה ידיו והגיע זמן ולא פרעו, אע"פ שלא משכנו הגוי בחובו שדעתו לגבות מעותיו מן הלווה, הואיל ובידו למשכנו כשירצה הרי הוא כמי שמכרו לו ויצא לחירות, וקונסין אותו לפדותו, ואם עד שלא הגיע זמן לפורעו שבידו לפדותו לא קנסו אותו ולא יצא לחירות, כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' כ"ט.
<h2>דף מד.</h2>
לא לוה עליו הישראל אלא היה חייב לו ממקום אחר וגבאו הגוי בחובו לא יצא לחירות, וכן אם לקחו [ממנו] סקיריקון שהוא הורג נפשות ומתפחד ממנו שלא יהרגנו לא יצא לחירות, שהרי לא ברצונו נתנו לו. היה גוי אנס שהיה בא עליו בעלילה, והיה יכול לפייסו בשאר ממונו ולא פייסו אלא מכר לו עבדו יצא לחירות.
המוכר עבדו לגוי לשלשים יום, או שמכרו לו חוץ ממלאכתו, או חוץ מן המצוות, או חוץ משבתות וימים טובים הרי זה ספק בתלמ', ואם פדאו או שברח מן הגוי אין רבו רשאי להשתעבד בו מספק וכותבין לו גט שחרור, אבל אין רבו חייב לפדותו מספק, ואם תפש העבד ממון מרבו פודה את עצמו עד עשרה בדמיו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל'.
מכר עבדו לגר תושב שקיבל עליו שלא יעבוד ע"ז אבל אוכל נבילות וטריפות ואינו שומר שבתות וימים טובים, או שמכרו לכותי הרי זה כמוכרו לגוי. מכרו לישראל משומד הרי זה ספק, וכן נראה בעיניי אם מכרו לצדוקי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל'.
עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מותר לישראל ליטול דמיו ועולה וכותב בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם.
<h2>דף מד:</h2>
המוכר עבדו בארץ ישראל על מנת להוציאו לחוצה לארץ, הואיל ומפקיעו ממצוות ארץ ישראל קונסין את הלוקח להוציאו לחירות, וכותב לו גט שחרור ומפסיד דמיו. ואפי' חזר ואמר הלוקח אני אדור עמו בארץ ישראל כדי שלא יקנסו אותו אין שומעין לו, אלא מאחר שלקחו על דעת להוציאו יצא לחירות כמו שביאר מז"ה בפסקיו, וקנסו הלוקח ולא קנסו המוכר לפי שהאיסור נמצא בידו. אמר המוכר מכרתיהו לפלוני אנטוכו לא יצא לחירות עד שיאמר לפלוני אנטוכי שבאנטוכייאה שנראה כי מכרו על דעת להוציא לאנטוכייאה. בד"א כשהיה לאותו אנטוכי בית בארץ ישראל, אבל אם אין לו בית בארץ ישראל אע"פ שאמר לפלוני אנטוכי יצא לחירות, עד שיאמר לפלוני אנטוכי השרוי בלוד שהיא עיר מארץ ישראל.
בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור למקומו ולהוציאן עמו, הרי זה ספק אם הן דומין כמי שמכרתן לו הואיל ופירות שלו, או אינן דומין כמכורין לפי שהגוף לאשה ואין הבעל רשאי למוכרן, ומספק (אינו) [אינן] רשאין להשתעבד בהן וכותבין להן גט שחרור. ונראה בעיניי שספק זה הוא בין בעבדי מלוג בין בעבדי צאן ברזל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ג.
המוכר עבדו להוציאו לסורייא, שהיא מארם צובה ועד דמשק ודמשק בכלל כמו שביאר מז"ה [מ"ה ע"א], הרי זה כמוכרו חוצה לארץ, וכן המוכר להוציאו בעכו כמו שמבואר בפרק ראשון [ח' ע"א].
עבד שיצא אחר רבו לחוצה לארץ או לסורייא אם יצא על דעת לחזור לא איבד זכותו, ואם מכרו שם רבו יצא לחירות, ואם היה דעתו [ע"מ שלא] לחזור איבד זכותו שלא היה לו לצאת אחריו, ואם מכרו רבו לא יצא לחירות.
<h2>דף מה.</h2>
עבד שברח (רבו) [מרבו] מחוצה לארץ והלך לו בארץ ישראל אין רבו יכול להוציאו משם, אלא כותב לו רבו גט חירות והעבד כותב לו שטר על דמיו, וכבר ביארנו זה בכתובות בפרק אחרון.
לשון זה תקנו חכמים בשטר מכירת עבדים עבדא דנן מוצדק לעבדו ופטיר ועטיר מן חרורי ומן עלולי מלכא ומלכתא רשם דאינש לא אית עלוהי ומנוקה מכל מ[ו]ם ומכל שחין דנפיק ביה עד טצהר חדת ועתיק כמו שמבואר בפרק המגרש [פ"ו ע"א]. וזה פתרונו, עבד זה דינו פסוק לעבדות ומסולק מכל שחרור, ואין עליו עלילת מלכות שיהא מקחו מקח טעות, ונקי הוא מכל מום ומכל שחין חדש וישן שיצא בו עד שתי שנים.
אין פודין את השבויין יותר על דמיהן מפני תיקון העולם, ואם רצו קרוביהן לפדותם בדמים יקרים אין ממחין בידם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ד. ואין מבריחין את השבויים ממקום שבייתן מפני תיקון העולם שמא יתגרו בהם כשיפלו בידן לאוסרן במאסר קשה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ה.
ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות ביותר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יתנו הגוים [לבם] לשלול מהן, אבל מוסיפין על דמיהן דבר מועט. ואין מזלזלין אותם לגוים יותר מדאי שמא יקפידו ויאבדו אותם בידים.
<h2>דף מה:</h2>
ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן גוי עבד ואשה [קטן] כותי וישראל משומד או מסור פסולין וטעונין גניזה, שנ' [דברים י"א] וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, ואם כתבן מין שהוא אדוק לע"ז טעון שריפה. ונראה בעיניי שהצדוקי הרי הוא ככותי בכתיבת התפילין, לפי שהצדוקים אינם מודים בקשירת התפילין במדרש חכמים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ו. ספר תורה שנמצא ביד מין ואין ידוע מי כתבו טעון גניזה. נמצא ביד גוי מותר לקרות בו. כתבו גר שחזר לשיאורו מפני יראתו הרי הוא כאילו כתבו ישראל.
המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה או משום נדר שנדרה, הואיל וגילה דעתו שבעבור דבר זה הוא (עושה) [מגרשה] מודיעין אותו שהוא אסור להחזירה לעולם, שמא תלך האשה ותנשא בגט זה כסבורה שבכל לב גירשה שהרי לא ביאר תנאו לומר שעל מנת כן אני מגרשך, אלא שגילה דעתו בכך, ושמא יתברר הדבר שהשם רע היה שקר או שמא התיר נדרה, והואיל והנדר בטל והשם רע בטל ונמצא בניה מן השיני ממזרין, שהרי אמר שבשביל דבר זה הוא מגרשה ונראה דעתו שאילולי כן לא היה מגרשה, לפיכך מודיעין אותו שהוא אסור להחזירה לעולם, ומתוך כך הוא גומר בלבו לגרשה בכל לב אפי' אם יימצא השם רע שקר, ואם החזירה אין מוציאין אותה מידו כמו שמבואר ביבמות בפרק שיני בהלכה הנטען [כ"ה ע"א]. נדר הוא לגרש את אשתו וגירשה מותר להחזירה. המוציא את אשתו מפני שהוא ירא שמא תמצא איילונית, מודיעין אותו שהוא אסור להחזירה לעולם הואיל ואמר שבשביל ספק זה הוא מגרשה, שמא תנשא לאחר ותמצא שאינה איילונית ונמצא גט בטל ובניה ממזרין, לפיכך מייאשין אותו ממנה מעכשיו כדי שיגמור לגרשה בלי שום תנאי, והואיל והיא ספק איילונית יוצאה בלא כתובה שאם תמצא איילונית נמצא מקחו מקח טעות ואינה גובה כתובתה מספק, נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה אומ' לה שתיקותיך יפה ליך מדיבוריך, שיכול לומר הבעל אע"פ שגמרתי בלבי שלא להחזירה לא היה דעתי ליתן כתובה, ואילו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא הגט מתבטל אם היא תובעת כתובתה. ואי זו היא ספק איילונית כגון שהגיעה לעשרים שנה ולא הביאה שתי שערות וגם לא הביאה סימני איילונית שהיא בספק עד רוב שנותיה, שאם לא תביא שתי שערות עד רוב שנותיה היא איילונית ודאית כמו שמבואר בפרק יוצא דופן [נדה מ"ז ע"ב], וכן ביאר מז"ה.
<h2>דף מו:</h2>
המוכר את עצמו ואת בניו לגוים מפני דוחקו, או שלוו מעות מן הגוים והגוים מכבשין אותם לעבדים מפני מעותיהן, חייבין הציבור לפדותן מידיהן, ואם הורגלו בכך פעם ופעמיים ושלש אין פודין אותו מידיהן, אבל פודין את הבנים אחר מיתת אביהן אבל לא בחייו שמא יחזור וימכרם עוד. ולא נאמר [ויקרא כ"ה] או דודו או בן דודו יגאלנו אלא כשנמכר לגוי שכבשתו תחת ידך שראוי לצאת ביובל, כמו שכתוב [שם] ויצא ביובל כמו שמבואר בקידושין בפרק ראשון [ט"ו ע"ב]. וכבר ביארנו שם שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ואין ישראל נמכר לצמיתות כדרך עבד כנעני לא לגוי ולא לישראל שנ' [שם] מהם תקנו אתם קונים מהם ואין הם קונין מכם.
<h2>דף מז.</h2>
אפי' משומד אוכל נבילות לתיאבו' פודין אותם מיד הגוים, ואם הוא משומד להכעיס שמניח ההיתר ואוכל את האיסור אין פודין אותן ואפי' במקום שיש סכנת נפש.
<h2>דף מח:</h2>
בעל חוב שבא לגבות חובו מקרקעות הלווה גובה מן הבינונית. וכבר ביארנו בפרק ארבעה אבות נזיקין שאם יש ללווה מעות חייב לשלם לו מעות כמו שהלוהו, ואם אין לו מעות ויש לו מטלטלין גובה בעל חובו ממטלטליו בשומא, ולא אמרו בעל חוב בבינונית אלא כשאין ללווה לא מעות ולא מטלטלין.
התנה הלווה עם המלוה שאם בא לגבות ממנו קרקע יגבה מן העדית הכל לפי תנאו, ואין העדים כותבין תנאי זה בלא דעת הלווה כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין. התנה עמו שיגבה ממנו מן העדית שלו ולא מעידי עדית שיש לו, ובא נהר ושטפה לעידי עדית הרי זה עמדה לו העדית במקום עידי עדית ואינו גובה אלא מן הפחותה ממנה, וזה מבואר בפרק אי זה הוא נשך [ב"מ ס"ו ע"ב]. וכן המוכר קרקע לחבירו באחריות ונטרפה ממנו וחוזר הלוקח על המוכר שישלם לו גובה ממנו מן הבינונית שלו כדין בעל חוב.
אשה שבאת לגבות כתובתה אפי' מבעלה שגירשה אינה גובה אלא מן הקרקע ומן הזיבורית, ואפילו היו לבעלה אלף דינר, וכן התוספת כמו שמבואר בתחלת פרק אע"פ [כתובות נ"ה ע"א] וכבר ביארנו זה בפרק נערה.
נשתדפו הנכסים בני חורין שביד חייב ואבדו ונתקלקלו, הרי האשה או הבעל חוב חוזרין וגובין מן הנכסים המשועבדין, ואם פשעו הן לעצמן כגון שמכר הבעל או הלוה נכסים בני חורין לאחרים ופטרום האשה והבעל חוב, אינן חוזרין וגובין מן הנכסים המשועבדין שהרי הם גרמו לעצמן שלא יגבו מן הנכסים בני חורין וכן ביארנו בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א].
המוכר שדהו באחריות והשביחה הלוקח ואכל פירותיה, ולבסוף נמצאת שדה שאינה שלו ובאו הבעלים וטרפוה מיד הלוקח השדה והשבח וגם הפירות שאכל ממנה, והרי הלוקח חוזר על המוכר שמכרה לו באחריות, הרי זו גובה ממנו גוף השדה מנכסים משועבדים אם לא ימצא בני חורין ביד המוכר, והפירו' והשבח אינו גובה אלא אם ימצא נכסים בני חורין שאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדין וכן ביארנו בפרק שנים אוחזין.
וכן האשה או הבנות שבאו לגבות מזונותיהן בתנאי בית דין אינן גובין מנכסים משועבדי', שכל דבר שאין דמיו קצובין אינו נגבה מנכסים משועבדים ואע"פ שהן כתובין בשטר כמו שביאר מז"ה [נ' ע"ב], וכן מלוה על פה אע"פ שהיא קצובה הואיל ואינה כתובה אינה גובה מנכסים משועבדים [ב"ב קע"ה ע"א]. המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, וכבר ביארנו עניינו היטב בפרק שבועת הדיינין.
הנזקין גובין הנזק שלהם מעידית נכסיו שלמזיק, שנ' [שמות כ"ב] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ואפי' יש למזיק אלף זוז יכול לסלקו בקרקע אלא [ש]נותן לו מן המיטב, ואם רוצה המזיק לשלם לו מטלטלין הרשות בידו לשלם לניזק אפילו פחות שבמטלטלין כגון סובין וכיוצא בהן כמו שביארנו בפרק ארבעה אבות נזיקין.
<h2>דף נ.</h2>
וכן בעל חוב שבא לגבות חובו מן היתומין אינו גובה אלא מן הקרקעות שהניח להן אביהן ומן הזיבורית שלהן, ואם גבה מן הבינונית שלהם מוציאין מידו אלא אם כן גבה אותה בחיי אביהן כמבואר בקונטרס הראייות בכתובות בפרק אחרון בראיי' י"א שאין נפרעין מנכסי יתומין אל' מן הזיבורית, ואפי' אם היו היתומים גדולים. אפי' התנה הלווה בשטרו שיגבה המלווה חובו מן העדית ומת אינו גובה חובו מן היתומים אלא מן הזיבורית, ואפי' כתב לו בפירוש שיגבה מעידית נכסיו בין בחייו בין במותו שאין תנאי הלווה מועיל אלא אצל עצמו ולא אצל היתומים. ואינו יכול לגבות מן העדית שליתומים אלא אם כן ייחדה לו אביהם כדרך אפותיקי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א. וכן אם התנה הלווה שיגבה מן העדית מן המטלטלין שהוא מניח לבניו לא הועיל תנאו אצל היתומי', ואינו גובה אלא מן הקרקעות. ויש גאונים שפוסקים כדברי האומר שאם התנה סתם שיגבה מעידית קרקעותיו הרי זה גובה מעידת קרקעותיו אפי' מן היתומים, וכך היא שטת מז"ה. ולפי דבריהן אף הניזקין גובין מן העידית שליתומים אפי' בלי שום תנאי, שכך הוא הפסק שלהם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
(נישופה) [נישדפה] העידית שלו ואבדה ממנו, אע"פ שהתנה הלוה למלוה לגבות מעידית נכסיו אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית, הואיל ואבדה העדית שלו אבד דינו שלזה וחוזר על הזיבורית אף לפי פסק הגאונים כמו שביאר המורה.
<h2>דף נ:</h2>
אין בית דין נזקקין לגבות מנכסי יתומים עד שיגדילו אלא אם כן היה עליהם שטר שלגוים שהרבית אוכלת בהם או לכתובת אשה משום חנה, כמו שביארנו בפרק אלמנה ניזונת.
אע"פ שבעל חוב גובה מן הבינונית, אם מכר הלווה הבינונית שלו או שנתנו במתנה לאחר או ששיעבדו לבעל חוב אחר ונשאר ביד הלווה זיבורית הרי זה אינו גובה אלא מן הזיבורית, שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית, ואפי' חזר הלווה ומכר עוד הזיבורית לאחר אין בעל חוב גובה מן הראשון אלא מן האחרון, שאומר לו הראשון מקום הנחתי לך לגבות ממנו כמו שביארנו בפרק ארבעה אבות נזיקין. ונראה בעיניי שאם נתן במתנה הלווה הבינונית שלו לבנו אינו דומה כאלו מכרו, ובעל חוב גובה הבינונית מיד בנו ואינו יכול לדחותו אצל הזיבורית שביד האב, ואם נשאר בינונית אחרת ביד האב גובה הבינונית שלאב ולא שלבן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א', וכן ביארנו בפרק מי שהיה נשוי. וכן כתובת אשה שדינה בזיבורית גובה מן הזיבורית שביד האב ולא מן הזיבורית שנתן האב לבן.
<h2>דף נב.</h2>
האפיטרופין עושין כל צרכי היתומים ותורמין ומעשרין פירותיהן במה שהן [צריכין לאכול ולא במה שהן צריכין] להניח, וכן קונין להם פירות יינות שמנים וסלתות כדי לוכל אבל לא להצניע, ומוכרין להם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים לצורך אכילתן אבל לא להצניע המעות. ועושין להם סוכה ולולב וציצית, וכן לוקחין להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה, אבל אין פוסקין עליהם צדקה ואין מפדין עליהם את השבויין ואין עושין משלהן תנחומי אבלים שכל אלה הדברים אין להם קצבה. ואם באו האפיטרופין לדון ולטעון בנכסי היתומים שסבורין לזכות בטענותיהם ונתחייבו בדין לא עשו כלום.
וכן אין האפיטרופין רשאין למכור קרקעות שליתומים הרחוקות כדי לקנות יפות מהם וכן אין מוכרין קרקעות כדי לקנות עבדים אבל מוכרין עבדים ליקח בהם קרקעות. וכן מוכרין קרקע כדי לקנות שורים לחרוש בהם שאר השדות. ואין האפיטרופין מוכרין קרקע שליתומים אלא בהכרזה במקום שנהגו להכריז וכותב בשטר המכר שמכרו בהכרזה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
ואין האפיטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, אבל מוכרין אותם לאחרים אם הוצרכו היתומים לכך ואחרים מוציאין אותן לחירות. מעשה באפיטרופוס אחד שהיה מבקש למכור קרקעות ולקנות עבדים, ולא הניחו הדיין, אמרו לו בחלום אנו להרוס ואתה לבנות, ולא השגיח הדיין בחלום אמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
אין בית דין ממנין אפיטרופוס על היתומים נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומ' הרשות בידו. אפיטרופוס שמינוהו בית דין יכולין היתומים להשביעו שלא גזל משלהם כלום, ואם מינהו אבי יתומים אינן יכולין להשביעו מספק, אלא אם כן באו עליו בטענה ברורה כמו שביאר רבינו יצחק [כ"ו ע"ב מדפי הרי"ף] ומז"ה [נ"ב ע"ב].
יתומים שסמכו אצל בעל הבית, או אפילו אצל האשה, הרי אילו איפטרופין שלהם ועושין להם כל צרכיהם. אפיטרופוס שמפסיד בנכסי היתומים מסלקין אותו מעליהם, ומאחר שמסלקין אותו מפני שמפסיד משביעין אותו אע"פ שמינהו אבי יתומים כמו שביאר מז"ה [נ"ב ע"ב] משם הגאונים.
הקונה מטלטלין שליתומים ומשך אותם ולא פרע להם המעות יד היתומים על העליונה, שאם הוקירו ברשות היתומים הוקירו, שנכסי היתומים הרי הן כהקדש שאין נקנין אלא בכסף, ואם הוזלו ברשות הלוקח הוזלו, שלא יהא כח היתומים גרוע משאר בני אדם שהן קונין במשיכה אע"פ שלא נתן המעות. קנו מטלטלין מן היתומין ופרעו להם המעות ולא משכו המטלטלין, או שמכרו להם מטלטלין או במשיכה או במעות הרי דין היתומים באלה כדין שאר כל אדם.
<h2>דף נב:</h2>
אפיטרופוס שהיה לובש ומתכסה מנכסי היתומים אין זה כמפסיד נכסי יתומים, שלטובתן הוא מתכוין כדי שיהיה נשוא פנים וישמעו דבריו ויצליח בנכסיהן. היה האפיטרופוס עני ואנו רואין שאוכל ושותה בריוח יכול לטעון ולומר מציאה מצאתי ואיני מפסיד בנכסי יתומים, ואין כח בידינו לסלקו הואיל ומינהו אבי יתומים, אלא אם יתברר הדבר שהוא מפסיד בנכסי היתומים.
המטמא תרומתו שלחבירו, והמערב תרומה בחולין שלחבירו, והמערב יין נסך ביינו שלחבירו, הרי כל אלה היזק שאינו ניכר, ואם היה מזיד חייב לשלם ואם היה שוגג פטור, וכבר ביארנו עניין זה בפרק הגוזל עצים.
<h2>דף נד:</h2>
הכותב ספר תורה לחבירו ואמ' אזכרות שבו לא כתבתי' לשמן והרי הוא פסול, אם היה הספר ברשות הרבים נאמן לפוסלו, [ואם היה ביד בעליו אינו נאמן לפוסלו], אבל נאמן להפסיד שכרו, וכבר ביארנו עניין זה היטב בהלכות ספר תורה.
<h2>דף נה:</h2>
אם היה הגוי סקריקון שהוא אנס והורג נפשות מישראל והניח לו זה שדהו שלא יהרגנו, אם היתה שעה שישראל מופקרין למיתה בידוע שהנגזל גמר בלבו לגוי, וישראל הלוקחו ממנו מקחו קיים, בשעה שאין ישראל מופקרין למיתה וירא הגוי להורגו בפרהסיא אין הנגזל מקנהו לגוי בכל לב, וישראל הלוקחו מן הגוי מקחו בטל מן הדין כדרך שביארנו בגוי אנס.
גוי אנס שגזל שדהו [של ישראל] או שאנס אותו בשביל מעט חוב שהיה לו עליו, ומכרו לישראל אחר, אע"פ שחזר זה הלוקחו מן הגוי ולקחו עוד מן הנגזל, ואע"פ שעשה לו שטר, מקחו בטל, מפני פחד הגוי הסכים במכירתו ולא בכל לב מכר לו ותחזור השדה לבעלה בלא כלום. ואם מכרה לו במעות וראו עדים מתן [מעות] בעיניהם, אע"פ שבאונס מכרה לגוי או לישראל הלוקחה מן הגוי הרי זה מכרו קיים כמו שביארנו בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"א]. מכרה לו הנגזל באחריות אפילו בלא מתן מעות מקחו קיים שלא היה מכריחו הגוי על האחריות אלא בלב שלם מכרו לו. וכן אם קדם זה ולקחה מן הנגזל אפי' שלא באחריות וחזר ולקחה מן הגוי מקחו קיים.
היה מושל קבוע בעיר לעשות משפט ולכוף את האנסים, אין הנגזל יכול להוציא שדהו מיד הלוקח אע"פ שלא קנאה אלא מן הגוי בלבד, שהרי כיון שרואה שהגוי מוכר שדהו לאחר והיה יכול לילך אצל המושל ולהוציאה מידו ולא הלך, הדברים מוכיחין שמוחל זה דינו.
וכשראו חכמים שהשדות משתקעות ביד הגויים שהבעלים מתייראין לבקש את שלהם מפני פחד המיתה, ואע"פ שיש מושל קבוע בעיר לעשות משפט, וגם הלקוחות נמנעין מלקנות מפני שמקחו בטל, עמדו והתקינו שהלוקח מן הגוי סקיריקון מקחו קיים ונותן לבעלים רביע השדה שקנה הגוי, או שליש הדמים שנתן בו לגוי מה שירצה הנגזל, שמאחר שהגוי לקחה בחנם אי אפשר שלא זילזל במכירתו, בד"א כשאין מעות ביד הנגזל לפדות אבל אם יש בידו מעות ורוצה לפדות את שלו פודה את שלו והשדה חוזרת לבעלים. ואם שהה ביד הגוי סיקריקון י"ב חודש כל הקודם לקנות ממנו הרי היא שלו, ואין מוציאין מידו אפי' בדמים ובלבד שיתן לבעלים רביע הקרקע או שליש המעות. ולא תקנו כל זה אלא בלוקח מן הגוי סיקריקון, אבל הלוקח מגוי אנס הרי דינו כמו שביארנו למעלה.
היתה השדה ביד הגוי ולא מכרה לאחר הרי הנגזל יכול להוציאה מיד הגוי לעולם אם בא הגוי להדיין בדיני ישראל, בין שהיה גוי אנס בין שהיה סיקריקון, שהקרקע אינה נגזלת והרי היא בחזקת בעליה לעולם, ואע"פ שכבר נתייאש כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ז' וראיי' ח'.
<h2>דף נח:</h2>
הלוקח מן האיש שדה שלאשתו שהביאה לו בכתובה, או שדה שכתב לה הוא משלו בכתובתה, כאילו הביאתו מבית אביה, או שדה שייחד לה לשעבוד כתובת', וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לגמרי, והמוכר מחזיר לו מעותיו כמו שביאר מז"ה, ואם קיבלה עליה האחריות מקחו קיים. לקח מן האיש משאר נכסיו המשועבדין לכתובת אשתו וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים, אלא שאם תצטרך לגבות כתובתה ואינה מוצאה בני חורין תגבה מהן, ולא הועיל מקח האשה אחר מקח האיש שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, וכן ביאר מז"ה בפסקיו בפרק חזקת הבתים.
לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים, בין באותן שלש שדות שביארנו בין בשאר נכסי הבעל, ואין האשה יכולה לגבות מהן לעולם. לקח מן האיש נכסי מלוג שלאשתו וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים, שאין דרכה שלאשה לעשות נחת רוח לבעלה מנכסי מלוג שלה אלא בכל לב מכרה, כמו שביארנו בפרק מציאת האשה. וכן אם מכרה נכסי מלוג שלה לבעלה מכרה קיים כמו שמבואר בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א].
ישראל שלקח שדה מן הסיקריקו' והחזיק בה שלש שנים לפני הנגזל נאמן לומר אתה מכרת לי, ואם הוא אינו טוען כך אין בית דין טוענין בשבילו, מכרו זה הלוקח לאחר בית דין טוענין בשביל הלוקח השיני, ואומרין שהלוקח ראשון קנאה מן הנגזל בעינינו שהמכר קיים, ובדין מכרה לזה הואיל והחזיק הראשון שלש שנים.
בני בקעה שרגילין לפרוע מס ידוע [למלך] על השדות שלהן, וכל אחד פורע חלקו שלשדהו, וכל מי שיברח ואינו רוצה לפרוע המס שלו עומדין בני הבקעה ופורעין המס שלו ואוכלין הקרקע שלו, ומעשה באחד שקיבל שדות הבורחין (מן) [מבני] הבקעה ופרע להן מס הבורחין שלשלש שנים, לסוף שנה חזרו הבורחין על שדות שלהן ואמרו לו שנה זו שפרעתה המס אכלת השדות שלנו, מכאן ואילך אנו רוצים לפרוע מס השדות ולוכל השדות שלנו, ואמרו חכמים הניח זה מעותיו על קרן הצבי, שלא היה לו לפרוע אלא מס שלאותה שנה שאכל, ואינו יכול להוציא המעות היתירין מבני הבקעה שמתחלה נתן מעותיו על הספק.
<h2>דף נט.</h2>
אילו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי, וכבר ביארנו עניין זה היטב בפרק הקורא את המגלה עומד.
<h2>דף נט:</h2>
המצודות שצדין בהן [הציידים] חייה ועופות ודגים, אם הם כלים שיש להם בית קיבול כל מה שבתוך הכלים קנוי לבעליהן קניין גמור שכליו שלאדם קונה לו, ואם הם כלים שאין להם בית קיבול כגון חכות או פחים וכיוצא בהם, כל הנלכדים בהם לא נקנו לבעליהן עד שיגיעו לידן, והזוכה בהן אין כח לבעלים להוציא מידן בדין, אבל אמרו חכמים שיש בהן איסור גזל מפני דרכי שלום.
וכן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן [גזל] מפני דרכי שלום, והגוזל מהן אין יכולין להוציא (מידן) [מידו], אבל מנדין אותו אולי ישמע לדבריהם, עמד בניד(י)ויו שלשים יום ולא שמע מלקין אותו מלקות מרדות מדברי סופרים ומתירין לו נידויו ופוטרין אותו כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שבועת הדיינין. ואם היתה דעת אחרת מקנה אותן בין שזיכו להם בעצמן בין שזיכו אותם על ידי אחרים ואפילו שלא בפניהם קנו קניין גמור מן התורה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
אין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום.
<h2>דף ס.</h2>
ספר תורה שחסר אפי' יריעה אחת אין קורין בו, וכן אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור, וכבר ביארנו עניין זה היטב בהלכות ספר תורה.
<h2>דף ס:</h2>
השדות העומדות על שפת הנהר ומסתפקין ממימיו ומבקשין העליונים לסכור הנהר ולעכב מימיו להשקו' שדותיהן תחלה, והתחתונים באין לעכב עליהן מלסוכרו עד שישקו הם שדותיהן תחלה, הרי [דין זה] ספק בתלמוד ואין בית דין נזקקין בו אלא כל דאלים גבר. ואם אין העליונים רוצים לסוכרו, אלא רוצים להשקות שדותיהן או למלאות בורותיהן מן הנהר או מאמת המים דרך הילוכו, הדין עמהן ואין התחתונים יכולים לעכב עליהן.
ומעשה בתלמיד אחד שרצה להשקות שדה רבו, והורה לעליונים שלא יסכרו הנהר וישקו הם תחלה, והורה עוד לתחתונים שהרשות ביד העליונים לסגור הנהר ולהשקות הם תחלה שדותיהן, וסגר הוא הנהר והשקה שדה רבו תחלה, ונודע לרבו ולא רצה לוכל מפירות שדהו באותה שנה, שהרי מנע גם העליונים גם התחתונים ועל כל פנים עשה שלא כדין. מעשה במקום אחד שהיו מסבבין הנהר דרך שדותיהן ומתוך כך לא היה הנהר נמשך כדרכו והיה שוטף פירות העליונים, ומנעו אותם חכמים מלעשות כן.
<h2>דף סא.</h2>
וכן עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום, ואם ליקט בידו והשליכן לארץ הרי זה גזל גמור.
וגם מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום. ומתעסקין לקבור מיתי גוים כשם שמתעסקין לקבור מיתי ישראל מפני דרכי שלום. וכן מנחמין אבילי גוים מפני דרכי שלום וזה מבואר בתוספתא [פ"ג הי"ח].
משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור מפני דרכי שלום, אבל לא [תבור עמה] ולא תטחון עמה שאסור לסייע ידי החשוד בעבירה שלתורה, וכן באשת עם הארץ החשודה על המעשרות, ואם היה חשוד בעבירה שלסופרים מותר לסייע עמו.
וכן שואלין בשלום הגוים מפני דרכי שלום, ואע"פ שמזכיר עליו שם שמים, ואין כופלין להם שלום. ויש מן החכמים שהיו מקדימים בשלום הגוים, שאם יקדימנו הגוי צריך להשיב שלום בכפל, שכן דרך המשיב לכפול בשלום. וראוי לכפול בשלום החכמ' כדרך המלכים שנ' [משלי ח'] בי מלכים ימלוכו.
ולא ילך אדם בביתו שלגוי ביום אידו ויתן לו שלום, מצאו בשוק נותן לו בשפה רפה ובכובד ראש.
<h2>דף סב.</h2>
ומחזיקין ידי גוים בשביעית לומר תחזקנה (ידיהן) [ידיכם] אבל אין עוזרין להן, ואין מחזיקין ידי ישראל בשביעית שאסור לחזק ידי עוברי עבירה.
ומותר לאדם לחזק ידי עוברי עבירה להציל נפשו, ומעשה בחכם אחד שנתלוו עמו בדרך שני אנשים ועמד האחד והרג את חבירו, ואמר לו לחכם יפה עשיתי, ואמ' לו כן יפה עשית, הואיל והרגו כבר לא היה לו לסכן בעצמו, כמו שמבואר בפרק ארבעה נדרים [כ"ב ע"א]. שוב מעשה בשני חכמים שקיבלו פקדון להשיבו לבעליו מיד בני אדם שהיו קרובים למלכות, ומפני שלא רצו לקבל עליהם אונס הדרך היו כופתין אותן להשיב הפקדון, האחד שמע להן והאחד שלא שמע להן היו [מכין] אותו, והיה אומר להן חבירו תכו אותו יפה כדי להציל נפשו מהן, שהיו מאויימין ובידן לכוף ולהרוג, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [י"ד ע"ב].
<h2>דף סב:</h2>
האומר לחבירו התקבל גט זה לאשתי הוא כמי שאמר לו הולך לה, ואם הוליכו השליח לאשה מגורשת, ואם רצה לחזור בו עד שלא נתן הגט לאשה יכול לחזור בו. אבל האשה שאמרה לשליח התקבל לי גטי הרי זה שליח האשה, וכן אם אמרה לו טול לי גטי או שא לי או יהא לי גטי בידך הרי כל אילו לשון קבלה והרי הוא שליח האשה וידו כיד האשה, ובין שאמר לו הבעל התקבל גט זה לאשתי או זכה בגט זה לאשתי או הילך [גט זה לאשתי או הילך] כמו שאמרה הרי זו מגורשת מעת שהגיע הגט ליד השליח, ושוב אין הבעל יכול לחזור בו.
אמר לו אי איפשי שתקבל לה אלא הולך לה או תן לה אינו גט עד שיגיע לידה.
כשם שהאיש עושה שליח להולכה בין איש בין אשה, כך האשה עושה שליח לקבלה בין איש בין אשה. וכשם שחרש שוטה וקטן ונכרי פסולים בשליחות האיש כמו שביארנו, כך פסולים בשליחות האשה.
האשה שאמרה לשליח תביא לי גטי מבעלי, ואמר השליח לבעל התקבל לי גטי אמרה לי ומינתני שליח לקבלה, ונתן הבעל הגט ליד השליח ואמר לו הילך כמו שאמרה, אע"פ שהוליך השליח הגט ונתנו ליד האשה אינה מגורשת, שהרי האשה לא מינתו שליח לקבלה אלא אמרה לו שילך אצל הבעל וימנה אותו שליח להולכה ויביא לה גטה, וזה אינו רוצה להיות שליח להולכה שאינו רוצה לטרוח להביא הגט ליד האשה [אלא רוצה להיות שליח לקבלה] והאשה לא מינתו שליח לקבלה לפיכך אין שליחותו שליחות כל עקר, וכן אם אמר הבעל לשליח זכה או התקבל לה, ונתנו השליח לאשה אינה מגורשת, אמ' לו הולך לה או תן לה והלך השליח ונתנו לה הרי זו מגורשת, שאע"פ שלא נתרצה להיות שליח להולכה, הואיל ואמר לו הבעל הולך והוא הוליכו הרי קיבל עליו שליחות הבעל.
<h2>דף סג.</h2>
אמרה לו האשה התקבל ומינתו [שליח] לקבלה והוא אמר הבא אמרה לי, ואמר לו הבעל התקבל לה, או זכה לה, או הולך לה, או תן [לה], אם הגיע גט לידה מגורשת ואם לאו אינה מגורש', אמ' לו הבעל הילך כמו שאמרה, הרי זה ספק אם הוא שליח לקבלה או להולכה, לפיכך אם לא הגיע הגט ליד האשה הרי אילו ספק גירושין ואם הגיע הגט ליד האשה הרי זו מגורשת בודאי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
אמר לו הבעל הולך גט זה לאשתי או תן גט זה לאשתי, הרי זה ספק אם דומה זה הלשון כאלו אמר התקבל או זכה אם לאו, ואם לא [הגיע] הגט ליד האשה הרי זה ספק גירושין.
<h2>דף סג:</h2>
ויכולה האשה למנות שליח לקבל לה גטה מיד שליח בעלה כמו שביאר מז"ה.
השולח גט לאשתו, ואמרה האשה לשליח תהיה שלוחי בדבר זה להיות גטי בידך כאלו הגיע לידי, הרי זה ספק אם יכול להנתק השליח זה משליחות הבעל לשליחות האשה, הואיל ולא גמר שליחות הבעל עדין, ואינה ניתרת בגט זה שלא הגיע לידה ואם מת הבעל חולצת ולא מתייבמת.
האומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי וכתבו גט פסול, או שהיה הגט כשר ואבד מהם, הרי אילו כותבין וחותמין גט אחר ואפילו עד מאה פעמ', שלא גמרו שליחותו עד שיגיעוהו ליד האשה ואין צריכין ליטול רשות מן הבעל פעם שנייה. ונראה בעיניי שאף אם נולד להם שום גמגום בגט, או אפי' היה הגט כשר בידם יכולים לכתוב גט אחר ולתתו לאשה בלא רשות הבעל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. אמר להם כתבו ותנו לשליח אפי' אם ביאר להם ואמר תנו אותו לשליח שיוליך אותו לאשתי, הרי זה ספק אם גמרו שליחותן כשנתנו הגט ליד השליח אם לאו, ואם כתבו גט אחר ונתנו השליח לאשה הרי אילו ספק גירושין. היה הגט שכתבו מתחלה לשליח גט בטל, ונתנוהו לשליח, חוזרין וכותבין עוד גט כשר ונותנין אותו לשליח והשליח נותנו לאשה וניתרת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
שליח לקבלה [צריך] שתי כתי עדים, שני עדים שיאמרו בפנינו מינתהו האשה שליח, ושנים שיאמרו בפנינו קיבל הגט מן הבעל, ואפי' [הן] הראשונים הן האחרונים. ואם אין לו עדים (שיקבל) [שקיבל] הגט אע"פ שהגט יוצא מתחת ידו יכול הבעל לומר לפקדון נתתיו לו. ורבינו תם אומר שאין הבעל נאמן בטענה זו אלא כשהיו האיש והאשה שתיהן בעיר אחת, אבל אם היו בשתי עיירות הואיל והגט יוצא מתחת ידי השליח השליח נאמן לומר שהבעל נתנו (לה) [לו] לגירושין. ואני אומר אע"פ שהיו בשתי עיירות יכול הבעל לטעון טענה זו, וצריך עדים שהבעל נתנו לו לגירושין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. ואם היו שני שלוחים אינם צריכים עדים אחרים שהשליח נעשה עד כמו שביארנו בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ג ע"א].
<h2>דף סד.</h2>
שליח להולכה כל זמן שהגט חתום בידו אינו צריך עליו עדים ונותנו לאשה בפני עדים והיא ניתרת בו, ומאחר שהגיע הגט ליד האשה אין הבעל נאמן לטעון לפקדון נתתיו, אבל עד שלא הגיע ליד האשה נאמן לטעון עליו כל מה שירצה שהרי בידו לבטלו ביד השליח.
אמרה האשה בפניי נתנו הבעל לשלוחי לשם גירושין נאמנת ואינה צריכה עדים.
אמר הבעל נתתי הגט ליד שלוחי להוליכו לאשתי, והשליח אומר הולכתיו לה, והיא אומרת ניתן לי ואבד ממני, הואיל ואין הגט בידה אין האשה ניתרת בכך, אבל חוששין שמא השליח עשה שליחותו ונתנו לאשה, ואם מת הבעל [הרי זו] חולצת ולא מתייבמת כמו שביאר רבינו יצחק [ל' ע"א מדפי הרי"ף].
היה הגט חתום יוצא מתחת ידה נאמנת לומר בעלי או שלוחו נתנו לי בפני עדים והלכו להם העדים, ואם לא היה הגט חתום צריכה להביא עידי מסירה, וכן השליח אם לא היה הגט שבידו חתום צריך להביא עדים שהבעל נתנו לו להוליכו לאשתו.
וכן אם אמר הבעל גירשתי את אשתי חוששין לדבריו להחמיר אבל לא להקל, ואם מת חולצת ולא מתייבמת, כמו שמבואר בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"ב].
<h2>דף סד:</h2>
האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואם יש מי שמסייע בדבריה בטלה החזקה שיש בה כח להעיז על ידי הסיוע ואין סומכין על דבריה. וכן שלא בפני בעלה אינה נאמנת שלא אמרו אין האשה מעיזה פניה אלא כשהיא מעיזה בפני בעלה.
נערה מאורסה מקבלת גטה בין על ידי עצמה בין על ידי אביה, ואם היתה קטנה שלא הגיע[ה] לכלל נעורים, אביה מקבל גטה ולא היא, וכך היא שטת מז"ה. ויש אומרין אף הקטנה בין היא בין אביה, ואין שטת התלמוד כדבריהם, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק האיש מקדש בראיי' ג'. היתה נשואה ואפי' קטנה או שהיתה בוגרת ואפי' ארוסה היא מקבלת גטה ולא אביה שכבר יצאת מרשות האב בבגרות או בנישואין.
קטנה שנתקדשה על ידי אביה שקידושיה קידושי תורה ומת אביה, אם מבחנת בין גטה לדבר אחר מתגרשת על ידי עצמה ואם אין לה דעת להבחין אינה מתגרשת, והמורה אומר שאף על ידי אביה אינה מתגרשת כשאין לה דעת להבחין, ומז"ה [אומר] שעל ידי אביה מתגרשת, וכן מבואר בספר התרומה [הלכ' גיטין סימן קל"א] בשם רבינו תם.
<h2>דף סה.</h2>
שלש מדות בקטן אם יש לו דעת להבחין בין אגוז לצרור זוכה לעצמו מן התורה במה שאחרים מזכין אותו כמבואר בקונטרס הראייות בפרק לולב וערבה, אבל אינו זוכה לאחרים אלא בדבר שהוא מדברי סופרים כשיתופי מבואות וכיוצא בהם, ואם היתה קטנה מתגרשת בקידושי אביה. הגיע(ה) לזמן הפעוטות שהם מבני שש ועד בני עשר כל אחד לפי חורפתו, מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, וכן מתנתו מתנה במטלטלין אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת, ואם יש לו אפיטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה בלא אפיטרופין, כמו שביאר מז"ה בסוף פרק מציאת האשה, וטעות עד שתות כגדול כמו שמבואר בפרק הניזקין [נ"ט ע"א]. ואם היתה קטנה שאין לה אב מתקדשת וקידושיה קידושין גמורין מדברי סופרים אם לא מיאנה כמו שביאר מז"ה בפסקיו. הגיעו לעונת נדרים, שהם הקטן מבן י"ב שנה ויום אחד והקטנה בת י"א שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדשן הקדש והוא שידעו לשם מי נדרו לשם מי הקדישו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. והקטנה ראויה לחלוץ מבת י"ב שנה ויום אחד והוא שהביאה שתי שערות. ולמכור בקרקעות שירש מאביו צריך שיהא בן עשרים שנה.
קטנה שאמרה התקבל לי גטי וקיבל לה השליח גטה אינו גט שאין הקטן עושה שליח, [ואם הוליכו לאשה הרי זו מגורשת שיודע הבעל שאין הקטן עושה שליח] וסתם הדבר בתורת שליח להולכה נתנו לה.
נערה המאורסה יכולה למנות שליח לקבלה, ואם יש לה אב אינה יכולה היא למנות שליח במקום אביה, אלא אם כן היתה נשואה או שבגרה שיצאת מרשות האב כמו שמבואר בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ד ע"ב], והאב יכול למנות שליח לקבל גט לבתו קטנה או נערה בעודה ברשותו שלא השיאה.
האומר תנו גט לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר אינו גט. וכן אם אמר לו אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעלייה, או אל תגרשה אלא בימין וגירשה בשמאל, הואיל ושינה רשות הבעל אינו גט כמבואר בפרק כל גט [כ"ט ע"א]. אמר לו הרי היא במקום [פלו'] ונתנו לה במקום אחר כשר שאינו אלא כמראה מקום ואין הבעל מקפיד על השינוי. וכן האשה שאמרה לשלוחה התקבל לי גטי במקום פלוני וקיבלו לה במקום אחר אינו גט. ואם אמרה לו הרי הוא במקום פלוני וקיבלו במקום אחר כשר. אמרה לו האשה הבא לי גטי ממקום פלוני, אע"פ ששינה השליח דעתה והביאו לה ממקום אחר הרי זה גט כשר, הואיל ולא אמרה לו התקבל אין זה שליח לקבלה אלא שליח להולכה, ואין לחוש על שינוי דעתו שלבעל.
אמרה לו התקבל לי גטי במקום פלוני, ופעמי' תמצא אותו בשאר מקומות, וקיבלו השליח באחד משאר המקומות, אין גט זה מתקיים עד שיגיענו השליח למקום הראשון שאמרה לו.
בת ישראל הנשואה לכהן ואוכלת בגינו תרומה, ואמרה לשליח הבא לי גטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה, ואם אמרה לו התקבל לי גטי אסורה לוכל בתרומה מיד, שהרי היא מתגרשת בקבלת השליח ושמא מיד קיבל.
<h2>דף סה:</h2>
האומר כתבו ותנו גט לאשתי, או שאמר להם כתבו אגרת ותנו לה, או שאמר גרשוה או שלחוה או שבקוה או תרכוה, הרי כל אילו לשון גירושין ויכתבו גט כשר ויתנו לה, אמ' להם פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי עשו לה כדת לא אמ' כלום, ואם כתבו ונתנו לה אינו גט.
בבבל שמדברין בלשון ארמי מדקדקין בין פטרוה לפיטרוה, וראוי להחמיר להם בלשון הזה, וכן בכל שאר הלשונות ראוי לדקדק אם הוא משמע לשון גירושין אם לא, אמר להם הוציאוה או עזבוה או התירוה או הניחוה או הועילו לה הרי לשונות הללו מסופקין אם הם לשון גירושין אם לאו ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
<h2>דף סו.</h2>
מי שהיה מושלך בבור ואמר אני פלוני בן פלוני כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אילו יכתבו ויתנו, ואין חוששין שמא אחר הוא, שבשעת הסכנה כותבין ונותנין ואע"פ שאין מכירין שלא תתעגן אשתו.
הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה הואיל ולא אמר כתבו ותנו, ואם היה מסוכן למות, או שהיה יוצא ליהרג, או שהיה מפרש בים או יוצא בשיירה לילך בדרך רחוקה [ו]אמר כתבו גט לאשתי יכתבו ויתנו, שדעתו ליתן היה אלא מפני טרדתו לא הספיק לומ' תנו. ומעשה באחד שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת, ואמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זו גט, שהרי הוכיח סופו על תחלתו שדעתו למות ולפיכך לא הספיק לומר תנו, ואם הרוח דחפתו אינו גט.
שלשה שהיו יושבין ואמר להם שנים מכם יכתבו גט לאשתי, והיו שנים מהן אב ובן, הרי אילו כותבין או האב עם הנכרי או הבן עם הנכרי.
<h2>דף סו:</h2>
אמר לשנים או שלשה תנו גט לאשתי, ואפי' אמר לבית דין הגדול שבירושלם תנו גט לאשתי, הרי אילו יכתבו אותו הן בעצמן אי זה מהן שירצה, ויחתמו אותו הן בעצמן ויתנו אותו הן בעצמן לאשה אי זה מהן שירצה. אמרו אילו לאחרי' וכתבו וחתמו, אע"פ שאילו נתנוהו לאשה אינו גט שהרי לא מסר להם הבעל אלא דברים, ואין השליח יכול למסור הדברים שנמסרו לו לשליח אחר. וכן שליח לקבלה אינו יכול למסור שליחותו לאחר שלא נמסרו [לו] אלא דברים כמו שביאר מז"ה. וכן בשטר מתנה אם אמר לעדים כתבו ותנו שדה שלי במתנה לפלוני, והם מסרו שליחותן לאחרים לא עשו כלום, כדרך שביארנו לעניין גט כמבואר בפרק [כל] גט [כ"ט ע"א].
אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד מהן כותב ושנים חותמין, אמר להם כולכם כתבו אחד כותב במעמד כולן וכולן חותמין בו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח', לפיכך אם מת אחד מהם עד שלא חתם הרי הגט בטל. אמר להם הוליכו גט לאשתי אחד מהם מוליך אי זה שירצה, כולכם הוליכו אחד מוליך במעמד כולן, לא אמר כולכם אל' מנה כל היושבין באותו מעמד, בין שמנה כולן בין שמנה מקצתן הרי זה ספק אם הן דומין המנויין כאלו אמר להם כולכם אם לאו, ואם לא חתמו כל המנויין הרי זו ספק מגורשת, לפיכך כשהיו רוב בני אדם במעמד אחד ובא הבעל להרשותו ייזהר בדבריו ויאמר [להם] כתבו גט לאשתי כל אחד מכם שירצה, חתמו כל שנים מכם, הוליכו (גט) [הגט] לאשתו כל אחד מכם.
אמר להם כתבו ותנו גט [לאשתי] ואמרו לסופר וכתב(ו) וחתמו הן בעצמן ונתנו הן לאשה הרי זו ספק מגורשת. וכן אם אמר להם הבעל אמרו לפלוני שיכת' ולפלוני ופלוני שיחתומו, או שאמר אמרו לפלוני שיכתוב ואתם חתמו והם עשו כמו שצוה הבעל הלכה זו מסופקת, והרי זו ספק מגורשת בגט זה בין שנתנו לה הבעל בין שנתנוהו לה שלוחיו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
וכן אם שלח לסופר ולעדים בכתבו, שיכתבו ויתנו גט לאשתו וכתבו ונתנו על ידי שליחות כתבו, הרי זו ספק מגורשת כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ג'. ונראה בעיניי שאם אמר הבעל לשלוחו כתוב גט ותן לאשתי וכתב השליח עצמו הגט ונתן לה בפני עדים מגורשת, והוא שיהיו לו עדים לשליח שהרשהו הבעל בכך, שאין השליח נאמן הואיל ולא מסר (לה) [לו] הבעל גט חתום כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. ואם החתים בו עדים אפילו ברשות הבעל הרי זה ספק כמו שביארנו עד שיצוה להם הבעל עצמו לחתום. היו השלוחים שנים הן הן השלוחים הן הן העדים שהשליח נעשה עד.
<h2>דף סז:</h2>
מי שאחזו קורדיאקוס והוא רוח רעה השורה על מי ששותה יין מגיתו ומשעממתו, ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאינו שפוי בדעתו. וכן שכור שהגיע לשכרותו שללוט אין בדבריו כלום. ואם לא הגיע לשכרותו שללוט אע"פ שאינו יכול לדבר בפני המלך הרי הוא כפקח לכל דבריו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
אמר כתבו גט לאשתו כשהיה בריא ואחר כך נשתעמם ואמר אל תכתבו, אין בדבריו האחרונים כלום, ולכשיבריא כותבין מיד ואין צריכין לחזור ולהמלך בו, ואם כתבו ונתנו בעודו משועמם פסול מדברי סופרים כדברי רבינו משה [פ"ב גירושין הט"ו], וכבר ביארתי בקונט' הראייות בראיי' י"ב שהוא פסול מן התורה ואף לכהונה אינו פוסל.
חולה המסוכן הצריך ליתן גט לאשתו צריך ש[י]היה שפוי בדעתו, ואם נשתתק שאין יכולין להכירו בדבריו, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו ג' פעמים אם יודע להשיב על לאו לאו ועל הין הין, ולא ישאלוהו על מלות שללאו יחד ועל מלות של הין יחד ולא לסירוגין, אלא אומ' לו מלה אחת שלהין ושתים שללאו, שתי מלות שלהין ואחת שללאו, כגון שאומ' לו נכתוב גט לאשתך ואמ' הין נכתוב גט לאמך ואמר לאו וכיוצא באלה הדברים, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א]. או מזכירין לו פירות שאין נמצאין אלא בימות החמה, ובימות החמה פירות שאין נמצאין אלא בימות הגשמים, ורואין אם הוא שפוי בדעתו.
<h2>דף ע:</h2>
מי שנשחט בשני סימניו או שהיה מגוייד או צלוב על העץ ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אילו יכתבו ויתנו, שאין דעתו משובש' אלא חלישות תפשוהו והרי הוא כחי לכל דבריו עד שימות.
<h2>דף עא.</h2>
חרש המדבר ואינו שומע, וכן האלם ששומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהן, ואם קדש האלם אשה ברמיזה או שגירש ברמיזה קידושיו קידושין גמורין וגירושיו גירושין גמורין מן התורה. וכן אם כתב בכתב ידו לעדים כתבו ותנו גט לאשתי כותבין ונותנין על פי כתבו, ואם שלח להם בכתבו על ידי אחרים הרי זה ספק כמו שביא' למעלה [ס"ו ע"ב] כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
וכן בכל דבר סומכין על רמזיו שלאלם ועל כתבו חוץ מעדות שהתורה אמרה על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם, ואפי' אם היה שומע ומדבר אינו יכול להעיד בבית דין בכתבו. ובעדות אשה שבא להעיד על האשה שמת בעלה היקלו בו חכמים והאמינו האלם על פי כתבו. [וכן חולה שנשתתק ובא להעיד עדות אשה בכתיבתו ויודע להשיב על הין הין ועל לאו לאו כדרך שביארנו סומכין בעדות כתבו]. ונראה בעיניי שעדות הגירושין שהוא מן התורה כגון שליח לקבלה צריך להביא עדים שמינתהו האשה שליח לקבלה, וכן צריך עדים שקיבל הגט מן הבעל, אין סומכין בעדות זה על פי כתב אלא צריכין להעיד בבית דין מפיהם, ואם העידו בבית דין וכתבו בית דין במותב תלתא כחדא הוינא והעיד בפנינו פלוני ופלוני והתרנו אשה על פיהם הרי חתימת הדיינים מתקבל' בכל מקום שחתימתן ניכרת כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ד'.
אע"פ שאין העדים יכולין להעיד בכתב, כשחותמין בשטרי הודאות והלוואות ובשטרי מקח וממכר נעשית חתימתן כמי שנחקרה עדותן בבית דין, שהרי אינן מעידין בבית דין אלא מסרו חתימתן ביד בעל הדבר, ולא תקנו חכמים כן אלא בשטרי הודאות והלוואות וכיוצא בהן, אבל לא בשאר עדייות, שהרי קייום שטרות צריך ג' שהוא מעשה בית דין ואינם יכולין להעיד שנים על פי כתבם, כמו שביאר מז"ה בפרק גט פשוט.
חרש שאינו לא שומע ולא מדבר שקידש אשה ברמיזה כך מוציא ברמיזה, וכן ביארנו בפרק חרש [יבמות קי"ב ע"ב]. וכן כל מעשיו שעושה במטלטלין שהוא מוכר ולוקח קיימין ברמיזה שהוא רומז בידו ובהרכנת ראשו, ואחרים מרמיזין לו גם כן כדרך שביארנו בפעוטות בפרק שלמעלה, אבל קפיצותיו שהן כעין עקימות שפתים אינן כלום כמו שביאר מז"ה בפרק הניזקין [נ"ט ע"א]. קידש כשהוא פיקח שקידושיו קידושי תורה ונתחרש אינו יכול להוציא ברמיזה, ואפילו אם יודע לדבר מתוך הכתב אין סומכין על כתבו כמו שאין סומכין על רמזיו.
<h2>דף עב.</h2>
שכיב מרע שנתן גט לאשתו ואמר לה הרי זה גטיך מהיום אם מתי, או מעכשיו אם מתי, או מעכשיו שאני מת, ומת הרי זו מגורשת, ואפי' עמד מחוליו והולך על משענתו וניתק מחולי לחולי ומת הרי זו מגורשת. ואין צריך לדקדק אם מת מחולי הראשון או אם מחולי אחר, שהרי אם מתי אמר והרי מת. עמד והלך כדרך הבריאין בטל גטו הואיל והבריא, ואם חלה אחר כך ומת אינה מגורשת מן הגט הראשון שכבר בטל משהבריא כמבואר בקונטרס הראיי' בראיי' ז'.
אמר לה הרי זה גטיך מהיום ולאחר מיתתי או מהיום כשאמות, ומת, הרי זו ספק אם מהיום גירשה אם לאחר מיתה גירשה, ואינו גט לאחר מיתה, לפי' חולצת ולא מתייבמת. [אפי'] אמ' לה הרי זה גטיך לאחר מיתתי או כשאמות ולא אמר מהיום הרי זה ספק, שיש לומר זמן הכתוב [בגט] מוכיח עליו שמזמן הגט הוא מגרשה, והרי הוא כמי שאמר לה מהיום ולאחר מיתתי. וכן אם אמר לה הרי זה גטיך אם מתי או שאני מת הרי זה ספק כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף עב:</h2>
אמר לה הרי זה גטיך סתם, אע"פ שהיה מסוכן למות, ונראה שהוא נותן גט זה על דעת שימות, הואיל ונתנו סתם הרי זו מגורשת לאלתר ואפי' אם הבריא לא בטל גטו.
אין האשה צריכה לקיים התנאי אלא כשהתנה הבעל, אבל שכיב מרע שנתן גט לאשתו סתם, ואמרה לו אל תדאג שאם תעמוד מחולייך אני אהיה אשתך, הואיל ולא התנה הבעל כלום ולא גילה דעתו בכך, דברי האשה אינם אלא כאדם שמבטיח את חבירו בדברים שאם רצה לעשות עושה ואם רצה אינו עושה, והרי היא מגורשת בלא תנאי, וזה מבואר בפרק אי זה הוא נשך [ב"מ ס"ו ע"א]. ואם לא היה רוצה שכיב מרע ליתן הגט עד שאמרה לו כן, הרי זה כאילו התנה הוא בדבר כמבואר בקונטרס הראייות בפרק השוכר את האומנים ועיין שם.
אמר לה הרי זה גטיך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד מחולייו והילך על משענתו וניתק מחולי לחולי ומת, אומדין אותו אם מחולי הראשון מת הרי זה גט, ואם לאו אינו גט שהרי מחולי זה אמר ולא מת מאותו החולי. עמד והילך כדרך הבריאין ואחר כך חלה ומת אינו צריך אומד, שהדבר ידוע שלא מת מחולי הראשון וגטו בטל.
<h2>דף עג.</h2>
אמ' לה הרי [זה] גטיך מהיום אם מתי מחולי זה או שאמר אם לא [א]עמוד מחולי זה ונפל עליו בית או שנשכו נחש בתוך חולייו [ומת] אינו גט, שלא נתן גט אלא אם ימות מאותו החולי והרי הוא כמי שמת מחולי אחר שלא העלה בלבו למות במית' שאינה מצויה, כמבואר בקונטרס הראיי' ח'.
וכן המוכר שדה לחבירו וקיבל עליו אחריות על כל אונס הנולד בו, ונולד בו אונס שאינו מצוי, כגון שגזר המלך והעבירו בו הנהר הרי זה פטור מאותו האחריות, שלא העלה בלבו להתנות על אונס שאינו [מצוי]. ומעשה שקנו שומשמין על שפת הנהר והשכירו מלחים להוליכן לעיר וקיבלו עליהם המלחים כל אונס שיקרה בהם, לסוף נסגר הנהר [ולא היו יכולין להוליכם דרך הנהר] והיו תובעין אותם הבעלים שישכירו חמרים ויוליכו אותם דרך יבשה, ואמרו חכמים סגירת הנהר אונס שאינו מצוי הוא ואונס שאינו מצוי לא קיבלו עליהם.
האומר לאשתו הרי זה גטיך מהיום אם מתי לא תתייחד עמו [אחר נתינת הגט] אלא בפני עדי', אפי' בפני עבד או בפני שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה, ואינה בושה לשמש בפניה, ואם [תבעל] לבעלה אחר נתינת הגט בעילתה לשם אישות היא והרי גטה בטל. וכן כל המגרש את אשתו אם יש עדים שנתייחד עמה חוששין שמא בא עליה באותו הייחוד וצריכה ממנו גט שיני. ונראה בעיניי שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם, שהדבר ספק אם בא עליה באותו הייחוד אם לאו, ואם שניהם מודים שלא בא עליה באותו הייחוד אינה צריכה ממנו גט שיני, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ח' וביבמות בפרק בית שמאי בראיי' י"ג. אין שם עידי ייחוד אע"פ ששניהם מודים שבא עליה אחר הגט לשם קידושין אינה צריכה ממנו גט שיני, שאין קדושין בלא עדים כמו שביארנו בהלכות קידושין.
נתגרשה מן האירוסין אע"פ שיש עדים שנתייחד עמה אחר כך, אין חוששין שמא בא עליה באותו הייחוד שאין לבו גס בה, וכל זה מבואר בפרק שלפנינו [פ"א ע"א]. וכן נראה בעיניי בגרושה מן הנישואין, שאם נשאת לאחר ונתאלמנה ואחר כך נתייחדה עם בעלה הראשון אינה צריכה ממנו גט, שאף אם בא עליה באותו הייחוד אין בעילתו לשם אישות אלא לשם זנות, שאם יבעול לשם אישות הוא לוקה משום לא י[ו]כל בעלה הראשון לשוב לקחתה, כמבואר בקונט' הראייו' בקידושין בפרק אחרון בראיי' ז'.
<h2>דף עג:</h2>
וכל אותן הימים שבין נתינת הגט עד שעת המיתה הרי היא תלויה, שאם לא ימות גיטה בטל והבא עליה באותן הימים כאילו בא על אשת איש גמורה, ואם ימות הרי היא מגורשת למפרע מעת נתינת הגט, והבא עליה כבא על פנויה, שהרי מהיום אם מתי אמר [לה] ואם אבד לה הגט אחר נתינתו אין בכך כלום וכן היא שטת המורה. ומז"ה אומר אע"פ שאמר מהיום נעשה כאומר מעת שאני בעולם ואין הגט קונה אלא סמוך למיתתו, ולפי דבריו צריך שיהיה הגט קיים עד שעת מיתתו, ואין שטת התלמוד כדבריו ואין בעלה חייב במזונותיה באותן הימים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
<h2>דף עד.</h2>
אמר לה הרי זה גטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז, כל זמן שתתן לו הרי היא מגורשת למפרע משעת נתינת הגט, שכל האומר על מנת הרי הוא כאומר מעכשיו, ואע"פ שנקרע הגט או נאבד או שביטלו הבעל ביד האשה עד שלא נתקיים התנאי הרי זו מותרת להנשא באותו הגט כשיתקיים התנאי. מת המגרש עד שלא נתקיים התנאי אינה יכולה לקיים התנאי לאחר מיתתו, שהוא התנה שתתן לו ולא ליורשיו, והרי היא זקוקה ליבם. נתן לה הגט על מנת שתתן לו מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום, נתנה לו בתוך שלשים יום הרי זו מגורשת ואם לאו אינה מגורשת.
<h2>דף עד:</h2>
הרי שבאת לתת לו מאתים זוז לקיים תנאה, ואמר לה מחולין הן לך ולא קיבלן [הרי זו אינה מגורשת], שלא בלבד להנאתו התנה שתתן לו מאתים זוז אלא לצער אותה בנתינתה והרי לא ציערה ולא נתקיים התנאי. ונראה בעיניי גם כן שאם נתן הגט לשלוחה על מנת שתתן לו מאתים זוז בין היא בין אחר בשבילו, וחזר ומחלן אינו גט שלא נתקיים התנאי, שאין לחלק בין האשה לשליח כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
נתנה האשה לבעל מאתים זוז שלא בפניו כדי לקיים תנאה כגון שהשליכתו בתוך ביתו בפניו ושלא מדעתו אינו גט. ואם בפניו נתנ' לו על כרחו שלא מדעתו הרי זה ספק אם נתינתה שלא מדעתו תקרא נתינה ואם לאו, ואם מת חולצת ולא מתייבמת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א. בדיני ממונות אפי' נתינה על כרחו ואפי' שלא בפניו הרי היא נתינה, שהרי הלוקח בית בבתי ערי חומה שזמן גאולתו הוא עד שנה שנ' [ויקרא כ"ה] ימים תהיה גאולתו, ואם היה נטמן הלוקח בסוף השנה התקין הלל הזקן שיהיה המוכר מניח מעותיו בלשכה הידועה לבית דין ושובר דלת ביתו ונכנס בו, וכשירצה הלה יבוא ויטול מעותיו. אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי אצטליתי או חפץ פלוני ואבד אותו החפץ, אע"פ שהיא נותנת דמי החפץ לא נתקיים התנאי ואינו גט עד שתתן לו החפץ עצמו, שהרי לא להנאתו בלבד הוא מתכוין אלא [חפץ הוא] לצערה עד שתתן לו החפץ עצמו. מעשה במקום אחד שהיה דרך האריסין להשקות השדות ג' פעמים בשנה והיו נוטלין בחלקן הרביע מן הפירות, והתנה אחד עם האריס [שלו] שישקה שדהו ד' פעמים ויטול שליש בפירות, לבסוף המטיר ולא הוצרך [להשקותו פעם רביעית ואמרו חכמים הואיל ולא הוצרך להשקותו מזלו הוא] ולא הפסיד תנאו בכך ונוטל שליש בפירות.
<h2>דף עה.</h2>
הנותן גט לאשתו על תנאי צריך לכפול תנאו, לומ' שאם יהיה כך [וכך] יהיה גט ואם לאו לא יהיה גט, כעניין שנ' [במדבר ל"ב] בתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם, ובין אם התנה תנאו בלשון אם בין אם התנה תנאו בלשון על מנת, אפי' הזכיר תנאו דרך גילוי דעת כגון שאמר משום דבר פלוני אני מגרשך צריך לכפול תנאו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. ואל יקדים המעשה לתנאי לומר שיהיה הגט גט אם יתקים תנאי זה, אלא יקדים התנאי תחלה לומר שאם יתקיים תנאי זה יהיה גט כעניין שנ' אם יעברו ונתתם.
<h2>דף עה:</h2>
וכן אל יקדים הלאו תחלה לומר שאם לא יתקיים התנאי לא יהיה גט, אלא יקדים ההין תחלה לומר שאם יתקיים התנאי יהא גט כתנאי בני גד ובני ראובן. לפיכך התקינו בגט שכיב מרע שיתנה כך אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט מעכשיו, ואם לא מתי לא יהא גט, ופותח באם לא מתי תחלה שלא יפתח פיו תחלה לפורענות, ואחר כך אומר אם מתי [ו]אם לא מתי שיהא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והין קודם ללאו. אם לא כפל תנאו, או שלא התנה הין קודם ללאו או שלא היה תנאי קודם למעשה הרי הוא כמי שלא התנה, וגט זה פוסל לכהונה אע"פ שלא נתקיים התנאי, אבל אין מתירין אותה להנשא בגט זה עד שיתקיים התנאי, שאין תנאי זה בטל מן הדין בשום מקום אלא בגט בלבד החמירו בו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
אמר לה הרי זה גטיך על מנת שתשמשי את אבא, הרי זו משמשתו כל ימי חייו ואין מתירין אותה להנשא עד שתקיים התנאי. שמשתו אפי' יום אחד ומת הרי זו מגורשת, ואם מת עד שלא שימשתו כלל אינה מגורשת. ואם אמר לה על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, ומת האב בתוך שתי שנים או שלא רצה האב שתשמשנו עד שתי שנים אינו גט שהרי לא שימשתו שתי שנים. אמר לה על מנת שתניקי את בני הרי זו מניקתו עד שיהיו לולד שתי שנים שהוא זמן היניקה, ואפילו הניקתו יום אחד בתוך שתי שנים ומת הרי זו מגורשת, שהרי הניקתו כל ימי חייו אחר תנאה, ואם מת עד שלא הניקתו כלל אינה מגורשת. וכן אם אמ' לה על מנת שתניקי את בני שתי שנים ומת בתוך שתי שנים אינה מגורשת, שהרי לא הניקתו שתי שנים.
<h2>דף עו.</h2>
אמ' לה הרי זה גטיך על מנת שתשמשי את אבא או על מנת שתניקי את בני, והודיע לעדים שעל מנת כן הוא רוצה ליתן לה גט זה, ובשעה שמסרו לה בפני עדים אמר לה הרי זה גטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז, לא ביטלו דבריו אחרונים את הראשונים אלא רצת מקיימת התנאי הראשון רצת מקיימת התנאי השיני. בא עד אחד להעיד על התנאי הראשון ובא עד שיני להעיד על התנאי השיני, הואיל ומה שמעיד זה אינו מעיד זה אין מצטרפין, והרי זו מגורשת ואינה צריכה לקיים שום תנאי, הואיל ואין שני עדים מעידים על אחד מן התנאים.
אמר לה בפני עדים הרי זה גטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר לה עוד בעת נתינת הגט הרי זה גטיך על מנת שתתני לי שלש מאות זוז, ביטלו דבריו אחרונים את הראשונים וצריכה לקיים תנאה האחרון, ועד אחד מן הראשונים ועד אחד מן האחרונים אין מצטרפין, שהרי התנאי הראשון כאלו אינו.
הרי שהיה הולך מיהודה לגלי', ונתן גט לאשתו בתנאי זה שאם יגיע לגליל לאלתר יהא גט, ואם לא יגיע לגליל לאלתר אלא ישתהא בשאר עיירות שביהודה ולא ישוב אצל אשתו עד ל' יום כמו כן יהא גט, והלך והגיע עד קצה הגבול שבארץ יהודה ולא יצא עד הגליל, וחזר תוך ל' יום בטל התנאי ובטלה נתינת הגט, שאף אם ילך בגליל עוד אינה מגורשת באותה נתינה, אלא אם יתן לה פעם שנייה או אותו הגט או גט אחר וכן כל כיוצא בזה. הגיע בגבול המסופק בין ארץ יהודה לארץ גליל קודם שישוב אצל אשתו, ואחר כך חזר אצל אשתו הרי זו ספק מגורשת וחולצ' ולא מתייבמת.
אמר לה הרי זה גטיך כל זמן שאעבור מאצליך ולא אראה פנייך שלשים יום רצופין, והיה הולך ובא ורואה פניה בתוך שלשים יום הרי זה לא ביטל נתינת הגט עדיין, אלא כל זמן שיקיים תנאו ולא יראה פניה שלשי' יום רצופים הרי זו מגורשת באותה נתינה, והוא שהאמינה הבעל עליו שתהיה נאמנת לומר שלא בא עליה אחר נתינת הגט, שאם לא האמינה עליו חוששין שמא נתייחד עמה ובא עליה אחר נתינת הגט ובטלה אותה הנתינה כמו שביארנו למעלה בפרק כל גט.
<h2>דף עו:</h2>
אמ' לה הרי זה גטיך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש, הרי זה כנותן גט אם מתי וחולצת ולא מתייבמת כמו שביארנו למעלה. אמר לה מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש הרי זו מגורשת, הואיל ואמר מעכשיו חל הגט למפרע משעת נתינה, והוא שהאמינה עליו שלא בא עליה תוך זה הזמן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד. ואין מתירין אותה להנשא אלא לאחר י"ב חודש כשנתקיים התנאי, אבל בתוך י"ב חודש אחר מיתת בעלה הרי זה ספק בתלמוד ואין מתירין אותה מספק. אמ' לה הרי זה גט לכשתצא חמה מנרתיקה ומת קודם שתצא חמה מנרתיקה אינו גט, וכן אם אמר לה הרי זה גטיך לאחר שלשים יום, ומת בתוך שלשים יום או שנשרף הגט או שביטלו הבעל תוך שלשים אינו גט, שאין הגט קונה אלא לאחר שלשים. הלכה האשה והניחה גטה ברשות הרבים והרי הוא שם לאחר שלשים אינה מגורשת שהרי בעת קניית הגט הוא מונח במקום שאין לה רשות להניחו שם, הניחתו באגם או בסימטא והרי הוא שם לאחר שלשים הרי זו מגורשת, הניחתו בצדי [רשות] הרבים והרי הוא שם לאחר שלשים הרי זו ספק מגורשת וצריכה גט מספק, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הכותב בראיי' י"ו. ונראה בעיניי שאפי' אם אמר הרי זה גטיך לאחר שלשים יום ומת, או לכשתצא חמה מנרתקה ומת הרי זו ספק מגורשת, מפני שיש לומר זמנו שלשטר מוכיח עליו, והרי הוא כאומר מהיום ולאחר מיתה כמו שביארנו למעלה וכמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו.
אמר לעדים אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש כתבו ותנו גט לאשתי, או שאמר להם כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, וכתבו בתוך י"ב חודש אינו גט שלא הרשה אותם לכתוב אלא לאחר י"ב חודש. כתבו לאחר י"ב חודש ונתנו לאחר י"ב חודש ומת אם הגט קודם למיתה הרי זה גט ואם המיתה קדמה לגט אינו גט ואם אינו ידוע הרי זו ספק מגורשת.
<h2>דף עז.</h2>
אמר לה על מנת שתצא חמה מנרתיקה, כשיצאת חמה מנרתיקה הרי היא מגורשת למפרע, ואע"פ שמת קודם לכן שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו הוא דומה. ונראה בעיניי שאם בא עליה בלילה קודם שיתקיים התנאי הרי זה גט בטל כאילו אינו, ואם היא אשת כהן מותרת לבעלה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
האומר לאשתו הרי זה גטיך אם לא אבוא עד כל שבוע זו שהן שבוע שני שמטה, או עד זמן פלוני והגיע אותו זמן ולא בא, הרי זה גט, אבל אם אמר אם לא אבוא לאחר שבוע זה נותנין לו כל שנה שמינית, שהיא אחרי השבוע, שכן משמעות אחר השבוע כל השנה הבאה אחריו, וכן אם אמר לאחר שנה נותנין לו חדש הבא לאחר שנה, וכן לאחר חודש נותנין לו כל ימי השבת הבאים אחר החודש, וכן אם אמר לאחר שבת נותנין לו ג' ימים אחר השבת. ומז"ה אומר שאם אמר לאחר י"ב חודש אין נותנין לו אלא י"ב חודש בלבד. ואני אומר הואיל ואמר לאחר מה לי לאחר שנה מה לי לאחר י"ב חודש, ואם אמר לאחר ל' יום או לאחר כך וכך ימים נותנין לו יום אחר כך, ואם אמר אחר הרגל הרי הוא כאילו אמר לאחר חודש ונותנין לו כל ימי השבת שהם אחריו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ז.
הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצירה שלנכסי מלוג שלה, הרי הוא כמי שזורקו בתוך [ידה] שחצירה קונה לה כידה, והוא שהיתה עומדת בצד ביתה או בצד חצירה, לפי שהגט חוב הוא לה ואין חבין לה אלא בפניה, ואפי' אם היתה חצירה משתמרת לדעתה, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ב ע"א]. זרקו לה לתוך ביתו או לתוך חצירו אינה מגורשת.
<h2>דף עז:</h2>
השאיל לה מקום (בחצירה) [בחצירו] לזרוק לה גטה שם וזרק הגט ונפל על גבי עץ אחד שבחצר, אם היה אותו העץ חשוב לחלוק רשות לעצמו כגון שהיה ד' אמות על ד' אמות, או שהיה גבוה עשרה אע"פ שאין בו ד' אמות, או שהיה לו שם לואי שנקרא לו שם לעצמו אע"פ שאינו גבוה עשרה ואין בו ד' אמות, הרי זה חולק רשות לעצמו, ואם נפל שם הגט אינה מגורשת, שלא השאיל לה מקום אלא בחצירו וזה הוא מקום חלוק לעצמו, אם לא היה בו אחד מכל אלה אינו חולק רשות לעצמו, ואם נפל שם הגט הרי הוא כאילו נפל בחצר שהוא מושאל לה והרי זו מגורשת.
<h2>דף עח.</h2>
זרקו [לה] לתוך המטה שלה הרי זו מגורשת, והוא שהיתה המטה גבוהה עשרה, שמאחר שאויר תחתיה פנוי ואינן עומדין לתוך קרקע ביתו אלא כרעי המטה, אין דרך להקפיד על מקום כרעי המטה, ומטתה קונה לה כמו חצירה. היתה מטתה למטה מעשרה אין מטתה קונה לה לתוך ביתו שלבעל, אלא אם כן השאיר לה הבעל מקום המטה.
היו לה לאשה תוך ביתו שלבעל כלים קטנים שדרכן להשתמש בהן כגון קלתה וכיוצא בהן, [שאין] דרך הבעל להקפיד עליהם, וזרק בהם גטה הרי זו מגורשת שכליה קונין לה כמו חצירה. וכן אם השאיל לה הבעל מקום בביתו או בחצירו וזרק שם גטו הרי זו מגורשת. ומעשה בשכיב מרע שכתב גט לאשתו בערב שבת ולא הספיק ליתנו עד חשיכה, ומפני שאסור לטלטלו בשבת הקנה לה מקום הגט בחזקה, והחזיקה בו בנעילת הדלת ובפתיחתו ונקנה לה מקום הגט, והרי גטה בתוך חצירה ונתגרשה בו.
אמר לה כנסי שטר חוב זה וקראתו והרי הוא גטה, אינה מגורשת עד שיחזור ויאמר לה הרי זה גטיך ואפילו אחר שנתנו לה, והוא שיאמר לה באותו מעמד מיד כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
אמר לעדים תחלה ראו גט שאני נותן לאשתי, ובשעת נתינה אמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת, ואין צריך לומר לה הרי זה גטיך כמו שמבואר למעלה בפרק הניזקין [נ"ה ע"א].
הנותן גט לאשתו צריך שיאמר לה הרי זה גיטך, ואם היה מדבר עמה על עסקי גטה ונתנו לה סתם הרי זו מגורשת, והוא שהיו עסוקים בעת נתינת הגט באותו העניין, אבל אם פסקו מלדבר בעניין גטה אע"פ שמדברים קרוב לאותו העניין אינו גט עד שיאמר הרי זה גטיך, כמו שמבואר בהלכה ראשונה שלקידושין [ו' ע"א].
נתן גטה בידה כשהיא ישינה, וכשניערה מצאת גטה בידה, אינה מגורשת עד שיאמר לה הרי זה גטיך אחר שניעורה.
הניח גיטה על גבי קרקע ואמר לה טלי גטיך מעל גבי קרקע ונטלתו אינה מגורשת. וכן אם היה תחוב אחר מתניו ונטלתו היא משם אע"פ שאמר לה הרי זה גטיך אינה מגורשת שהתורה אמרה [דברים כ"ד] ונתן בידה וזו היא נוטלתו, עיקם מתניו והושיטו לה במתניו ונטלתו הרי הוא כאילו נתן בידה, ואם אמר לה הרי זה גטיך אפי' אחר שנתנו לה הרי זו מגורשת. וכן נראה בעיניי אם היה הגט ביד הבעל ונטלתו היא מתוך ידו אינה מגורשת, שאין כאן נתינה, ואם הושיט לה ידו ונטלתו היא מתוך ידו הרי זו מגורשת והוא שאמר לה הרי זה גטיך כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
נתן הבעל הגט ליד עבדה, אם היה העבד ישן והיא משמרתו הרי זה גט, והוא שהיה העבד כפות עד שאינו יכול להלך, שאם היה העבד יכול להלך אינה מגורשת. היה העבד ניעור אע"פ שהיא משמרתו אינה מגורשת, שהרי הוא [אינו] משמר עצמו, ואע"פ שהוא כפות הרי הוא כחצר המשתמרת שלא לדעתה. ונראה בעיניי שאם היה עבדה קטן אע"פ שהיה ניעור הרי הוא משתמר לדעתה, שכל מה שעושה הקטן על דעת הגדול הוא עושה, כמבואר בקונטרס הראייות בקידושין בפרק ראשון בראיי' י"ו.
כדרך שביארנו לעניין גטין כך הוא לעניין קידושין אם זרק לה קידושיה ברשות הרבים כעניין שביארנו.
<h2>דף עח:</h2>
היתה עומדת ברשות הרבים וזרק לה שם גטה, אפי' היה רחוק ממנה מאה אמה אם היא יכולה לשומרו משם, שאילו בא כלב ליטלו היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו הרי זו מגורשת מן הדין, אלא שלא התירוה חכמים בגט זה ואם מת הרי זו חולצת ולא מתייבמת. ואם זרק לה גטה בחצירה או ברשותה כעניין שביארנו הרי זו מותרת להנשא כאילו הגיע הגט לידה כמו שביאר מז"ה, וכן בספר התרומה [הל' גיטין סי' קכ"ד] מבאר ראייותיו. היה הוא יכול לשומרו ברשות הרבים והיא אינה יכולה לשומרו, אע"פ שהיה קרוב לה מלו ואינה יכולה לשומרו מפני שהיה נהר וכיוצא בו מפסיק בינו לבינה אינה מגורשת כל עיקר. היו שניהם יכולין לשומרו או שניהם אין יכולין לשומרו הרי זו ספק מגורשת. וכן אם היה בדבר ספק כגון ששניהם מעידין במקום שהיה יכול לשומרו היה הרי זו ספק מגורשת. וכן אם זרקו לה באויר רשות הרבים במקום שהיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו, וקלטו כלב מן האויר עד שלא נח על גבי קרקע הרי זו ספק מגורשת, לפי שנסתפק התלמוד על אויר רשות הרבים אם הוא דומה לאויר החצר אם לאו.
וכן לעניין החוב, אם אמר המלווה ללווה זרוק לי חובי בתורת גטין והפטר, וזרקו לו ברשות הרבים במקום שהמלוה יכול לשומרו והלווה אינו יכול לשומרו, נפטר הלווה ממנו.
היה הגט קשור בחוט ונתן לה גטה וראש החוט בידו, רואין כל שאילו יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת שאין זה כריתות ואם לאו מגורשת.
היתה תופשת ידה דרך מדרון שאין הגט ראוי לנוח בידה וזרקו בידה אינה מגורשת, והוא שהיתה עומדת על גב הנהר שמעת שזרקו לה סופו לילך לאיבוד הרי לאיבוד, אבל אם אין סופו לילך לאיבוד הרי הוא כזורקו לה ברשות הרבים וחולצת ולא מתייבמת כמו שביארנו.
<h2>דף עט.</h2>
השאיל לה הבעל מקום בחצירו ונפל הגט על גגו אינה מגורשת, שאם השאיל לה מקום בחצירו (לה) [לא] השאיל לה מקום בגגו. היו לו שני גגין סמוכין זה לזה והיה הוא עומד באחד מהם והשאיל לה מקום בגגו לזרוק לה שם הגט, והלך הגט בגג האחר הרי זו מגורשת, שהכל כגג אחד הן, שאין אדם מקפיד על רשות הגגין לחלק שני הגגין לשני רשויות.
היתה עומדת היא על הגג שלה והוא מלמטה וזרק לה שם גטה, כיון שהגיע לאויר הגג אע"פ שבא כלב ונטלו מן האויר עד שלא נח בגג הרי זו מגורשת. בד"א כשהיה לגג מעקה והגיע הגט לתוך מחיצות הגג שהוא משתמר בתוך אוירן עד שלא ינוח, אבל אם לא היה לגג מעקה אינה מגורשת עד שיגיע הגט סמוך לקרקעית הגג בפחות משלשה טפחים שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד.
היה הוא למעלה בגג שלו והיא למטה בחצר שלה, וזרק לה שם גטה, כיון שיצא מרשות הגג והגיע לתוך אויר מחיצות החצר הרי הוא כמונח בחצירה, ואפילו אם נפלו עליו מים ונמחק לאחר שהתחיל לרדת מאויר הגג והגיע תוך מחיצות החצר, וכן אם נפלה שם דליקה עליו ונשרף, הרי זו מגורשת. בד"א כשהגיע הגט שם תחלה ואחר כך באת עליו הדליקה, אבל אם קדמה שם הדליקה תחלה ואחר כך נפל שם הגט ונשרף אינה מגורשת, שהרי משעה שזרקו סופו לישרף. זרק לה הגט בחצירה והיה נעוץ שם קנה גבוה, והגיע הגט בראש הקנה למעלה ממחיצות החצר אינה מגורשת, הואיל ולא הגיע תוך מחיצות החצר אינו משתמר שם.
<h2>דף עט:</h2>
שתי חצירות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו, והיו מחיצות החיצונות עודפות על הפנימייות, וזרק לה שם גטה כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונה הרי זו מגורשת, הואיל ועודפות מחיצות החיצונות על הפנימייות הרי גם הפנימית משתמרת במחיצות החיצונות, והרי הוא כאלו הגיע גט לחצר הפנימית. בקופות אינו כן, שאם היו שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו, ומחיצות החיצונה עודפות על הפנימית וזרק לה שם גטה אפי' הגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת שאין אויר כליה קונה לה עד שינוח. אם נח הגט לתוך קופתה הרי זו מגורשת, והוא שלא היו לה שולים לקופה החיצונה שהפנימית מונחת על גבי קרקע שלצידי רשות הרבים או בקרקע המושאל לה, (אם) [אבל] אם היו שולים לקופה החיצונה שהפנימית מונחת על גבי שולי החיצונה אין קופתה קונה לה גטה בתוך החיצונה שלבעל ואינה מגורשת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. זרק לה גטה בחצר שלשניהם אינה מגורשת, הואיל ולא יצא כולו מרשותו אין זה כריתות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
הכותב גט לאשתו ונתייחד עמה אחר שכתבו לה קודם שנתנו לה, הרי זה לא יגרשנה באותו הגט שמא נתעברה באותו הייחוד, ואחר ימים כשיוצא גטה רואין שזמן הגט קודם לזמן העיבור, וילעיזו עליה [לומר] שגטה קודם לבנה ובזנות נתעברה והוא הנקרא גט ישן, ואם נתגרשה בו תנשא לכתחילה. בא עליה אחר שנתנו לה בטל הגט לגמרי עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו כמו שביארנו בפרק כל גט.
<h2>דף פ.</h2>
שינה שם האיש המגרש או שם האשה המתגרשת או שם עירו או שם עירה הרי גט זה בטל מן התורה. ואם נישאת בו האשה אסורה לזה ולזה, והחמירו בה בכל הדרכים שביארנו, וגם הוולד ממזר כדרך שביארנו באשה שהלך בעלה למדינת הים ונישאת. וכן אני אומר שאם לא כתב שמו ושמה כל עיקר או שלא כתב שם עירו ושם עירה הרי זה גט בטל מן התורה, ואם היו האיש והאשה מאותו העיר שנכתב בו הגט אין צריכין לכתוב פלוני דממתא פלנית, שכבר כתבו שם העיר שנכתב בו הגט, וסתם הדבר מאותו העיר הן, ואם היו מעיר אחרת צריך לכתוב שם עירם, ומה שנהגו לכתוב שם עירם אע"פ שהיו מאותו העיר שנכתב בו הגט כדי לעשות ההיתר מרווח עושין כן, שהרי אין המנהג כך בשאר שטרות כמ' בק' הר' בפ' שלפנינו בר' ג'. ועוד נראה בעיניי שאם כתב בגט פלוני בן פלוני כגון שהוא נקרא רב טובייה, והוא כתב פלוני בן טובייה, חוששין בו לשינוי השם שאחר הוא טוביה ואחר הוא רב טובייה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הכותב בראיי' ח'.
כתב הסופר הגט כדי ליתן אותו לבעל שיתן אותו לאשתו, וכתב עוד שובר הכתובה שיתן אותו לאשה כדי שתתן אותו לבעלה שתגבה כתובתה, ולבסוף כשנתנו זה לזה הרי שובר זה יוצא מתחת ידי האשה וגט זה יוצא מתחת ידי האיש, וערער הבעל לומר שטעה הסופר ונתן לי השובר במקום הגט ונתן לאשתי הגט במקום השובר, ואני נתתי לאשתי השובר והיא נתנה לי הגט ונמצאת אשתו מתגרשת בשובר, אם עד שלא נשאת האשה יצא שובר מתחת ידה הבעל נאמן, ואם הלכה האשה ונשאת אחר כך בחזקת גרושה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה. ואם לאחר שנשאת יוצא השובר מתחת ידי האשה אין הבעל נאמן, ואפי' היא מודה לדברי הבעל לא כל הימנה לאסור עצמה על בעלה שיני, ואומרין שמא היא החליפתו לו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
כתב זמן הגט בין למלכות יון בין למלכות רומי, בין לבניין הבית בין לחרבן הבית או לבריאת העולם כמו שאנו מונין, הרי זה גט כשר ואין חוששין למנות לשנות המלך המולך, שאין בזה משום שלום מלכות שאין המלכים מקפידין בכך כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
אמר להם הבעל לעדים באחד בניסן בעירו לכתוב גט לאשתו, ולא הספיקו לכותבו עד שהלכו בעיר אחרת וכתבוהו שם בעשרה בניסן, ראוי להם לעדים לכתוב שנכתב הגט בעיר שכתבוהו ולא בעיר שנמסר להם, שהרי זמן הכתוב בגט באותו העיר היו. כתבו בו העדים העיר הראשון שנמסר להם בו הרי גט זה פסול מדברי סופרים, ואם נישאת האשה בו אסורה לראשון ולשיני כאשת איש שזינתה שאסורה לבעלה ואסורה לבועל, ובכל הדרכים שהחמירו באשה שהלך בעלה למדינת הים ונישאת ואחר כך בא בעלה כעניין שביארנו שם החמירו גם בזו, חוץ מן הוולד שבזו אם יש לה ולד אין הולד ממזר שאין איסורה אלא מדברי סופרים. וכן כל גט שפסולו מדברי סופרים אם נישאת בו תצא אם אין לה בנים, ואם יש לה בנים לא תצא, חוץ בגט שאין בו זמן שאם נישאת בו לא תצא אע"פ שאין לה בנים כמב"ה בפר' שלפנינו בר' ח'.
<h2>דף פא:</h2>
גט פשוט עדיו שנים, וגט מקושר עדיו שלשה, כיצד הוא המקושר, כותב שטה אחת וכורכה על שטה חלקה וחותם עד אחד על הכרך מבחוץ, וחוזר עוד וכותב שטה אחרת וכורכה על שטה חלקה וחותם ע(ו)ד שיני על הכרך מבחוץ וכן עד שלישי, ולמה תקנו גט מקושר מפני הכהנים שהם מקפידים פעמים על נשותיהם ומבקשים לגרשן, ואם יגרשו אותם אין להם תקנה להחזירם, לפיכך דוחה אותם הסופר עד שיעשה להם גט מקושר שיש (לו) [בו] טורח ואיחור, ואולי בין כך ובין כך תשוך חמתם ויתחרטו בהם.
הרבה בקשרים צריך להרבות בעדים, היו קשריו ארבעה ועדיו שלשה, או שקשריו חמשה ועדיו ארבעה, כל זמן שהקשרים מרובין מן העדים הרי זה נקרא גט קרח ופסול לגרש בו, ואם נשאת בו האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה, אלא שאין הולד ממזר שאין פסולו אלא מדברי סופרים.
ומפני מה פסלו גט קרח, גזירה שמא יאמרו הרואים שהזמין הבעל עדים למניין קשריו והקפיד שיחתמו כולם, ואם לא חתם אחד מהם הרי הוא בטל מן התורה. לפיכך צריך להחתים בו עדים למניין קשריו וברשות הבעל, שאין הסופר רשאי לכתוב ולא שום עד לחתום אלא ברשות הבעל, ואפילו קרוב או עבד או גזלן כשר לחתום בו, והוא שיהיו שאר העדים כשרים, ואין מחתימי' בו שנים פסולין אלא אחד בלבד, שאם היו קשריו ארבעה מחתימין בו שלשה כשרים ואחד פסול, ואם היו קשריו יותר מחתימין בו כולם כשרים ואחד מהם [אפילו] פסול.
היו קשריו שלשה וחתמו בו שנים כשירין אין מחתימין בו שלישי פסול כגון עבד או גזלן, שלא הכשירו השלישי אלא קרוב הכשר לשאר עדיות. ורבינו חננאל ומז"ה אומ' שאע"פ שהיו קשריו יותר משלשה לא הכשירו בו עבד או גזלן כל עיקר אלא קרוב אחד בלבד, ואין שטת התלמוד כדבריהם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. ובגט פשוט אין מחתימין בו קרוב או פסול כל עיקר, שמא יצטרכו לקיים חתימתו ויקיימו אותו באחד מן הכשירים [והאחד הפסול שלא ידעו שהוא פסול, וכן המקושר אם יחתמו בו שנים פסולים וקיימו חתימתן באחד מן הכשרים] ושנים הפסולים והרי אין כאן עדות שלימה שלתורה. ואם חתמו במקושר שנים פסולים או בפשוט אחד או שנים הרי זה גט כשר ובלבד שיחתמו הכשירים תחלה ואחר כך חותמין הפסולין, ואע"פ שהיו הפסולין חתומין למעלה והכשרים למטה מהם. חתם הפסול קודם שיחתמו הכשרים הרי זה גט פסול כמו שביאר מז"ה בפסקיו וכן בשאר שטרות. וכשבאין לקיים חתימת הגט או חתימת השטר אע"פ שחתומין בו הרבה עדים אין צריכין להכיר חתימת כולן, אלא שנים בפשוט ושלשה במקושר, ואע"פ שאינן רצופין אלא אחד למעלה ואחד לבסוף ואחד באמצע.
הבעל שאמר לסופר לכתוב לאשתו גט פשוט ושינה הסופר דעתו ועשאו מקושר, או שאמר הבעל לעשותו מקושר והוא עשאו פשוט, אפי' היה מנהג המקו' בפשוט (מבמקושר) [ובין במקושר] הואיל ושינה דעת הבעל הרי זה גט בטל, ואין צריך לומר אם היה מנהג המקום כפי מה שאמר הבעל והסופר שינה דעת הבעל ממנהג המקום שהוא גט בטל, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק האיש מקדש בראיי' י"א.
<h2>דף פב.</h2>
המגרש את אשתו ואמר לה בשעה שנתן לה גטה הרי את מותרת לכל אדם בגט זה אלא לפלוני, או שאמר חוץ מפלוני הרי זו אינה מגורשת שאין זה כריתות, כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם, [והרי זו מותרת לכל אדם]. וכן אם אמר לה בנתינה שנייה הרי זה גטיך סתם הרי היא מותרת כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף פב:</h2>
אמר לה הרי זה גטיך על מנת שלא תנשאי לפלוני הרי זה תנאי כשאר התנאים ומותרת לכל אדם ובלבד שלא תנשא לאותו פלוני, שאם תנשא לו הרי היא עוברת על תנאה וגטה בטל, ואפילו אם נשאת לאחר וילדה לו בנים ונתאלמנה או נתגרשה ואחר כך נשאת לאותו פלוני שהתנה עליו, גטה בטל ובניה ממזרים, ואם נבעלה לו בזנות לאותו פלוני שהתנה עליו לא בטל הגט שלא התנה אלא שלא תנשא לו.
אמ' לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר בשעת נתינת הגט הרי את מותרת לראובן ושמעון, הרי חזר והתיר' לכל והרי היא מגורשת. חזר ואמר לראובן הרי את מותרת ולא הזכיר לשמעון אינה מגורשת, שהרי לשמעון באיסורה עומדת. חזר ואמר לה הרי את מותרת לשמעון, או שאמר אף לשמעון הרי זה ספק בתלמוד אם יש במשמעות זה הלשון להתירה גם לראובן אם לאו, והרי היא ספק מגורשת. ולפי שטת רבינו חננאל בכל אילו היא ספק מגורשת אפי' כשחזר ואמר לראובן ושמעון כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף פג:</h2>
אמר לה על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם או שלא תשתי יין לעולם אינה מגורשת שאין זו כריתות, שהרי כל ימי חייה היא אגודה בו שאם תעבור על תנאה גטה בטל. אמר לה על מנת שלא תלכי לבית אביך או שלא תשתי יין כל חיי פלוני או כל ימי חיי הרי זו מגורשת, שאם ימות אותו פלוני או אם ימות המגרש כבר נתקיים התנאי ואין התנאי אוסרה כל ימי חייה.
אע"פ שהתנה שלא תשתה יין עד זמן פלוני או כל ימי פלוני או שהתנה שלא תנשא לפלוני הרי זו מותרת להנשא מיד, ואין חוששין שמא תעבור על תנאה, שאינו דומה המתנה לעשות למתנה שלא לעשות, שהמתנה לעשות כגון הרי זה גטיך מעכשיו על מנת שתתני לי מאתים זוז אסורה להנשא עד שתקיים תנאה, שהרי אין הגט מתקיים אלא בקייום התנאי, אבל המתנה על מנת שלא תעשה דבר פלוני מותרת להנשא מיד שהרי הגט קיים מיד ועשיית המעשה בא לבטלו, ואין חוששין שמא תעשה דבר לבטל גטה כמו שביאר מז"ה בפסקיו [פ"ב ע"א].
הרי שהתנה שלא תשתה יין כל ימי פלוני ונשאת לאחר וילדה לו בנים בחיי המגרש, ומת המגרש וילדה בנים עוד אחר מיתתו, ואחר כך שתת יין בחיי אותו פלוני שעדין הוא קיים הרי נתבטל הגט למפרע, אע"פ שעברה על תנאה אחר מיתת המגרש והבנים שילדה בחיי המגרש הן ממזרים, ומה שילדה אחר מיתת המגרש הם כשרים כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף פד.</h2>
אמר לה הרי זה גטיך על מנת שתנשא לפלוני הרי זו לא תנשא לו שמא יאמרו נשותיהן [ניתנין] במתנה זה לזה, ואם נשאת לו לא תצא, נשאת לאחר תצא שהרי עברה על תנאה וגטה בטל. נשאת לאותו פלוני וגירשה הרי זו מותרת לכל שכבר קיימה תנאה מעת שנשאת לו.
אמ' לה הרי [זה] גטיך על מנת שתעלי לרקיע או על מנת שתרדי לתהום או על מנת שתבלעי קנה בן מאה אמה, או על מנת שתפרחי באויר, או על מנת שתעברי את הים הגדול [ברגלייך] הרי זה גט כשר, שכל תנאי שאינו יכול לקיימו אינו תנאי [אלא כמפליגה בדברים] והרי הוא כמי שנתן גט בלא תנאי.
אמר לה על מנת שתאכלי בשר חזיר אינו גט שאיפשר שתאכל בשר חזיר ותלקה, והיא יכולה לקיים תנאה ואינה מקיימת, הרי זה אינו גט. אמר לה הרי זה גטיך על מנת שתבעלי לפלוני, נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לא נתקיים התנאי אינו גט, ואפי' לכהונה אינו פסול. אמ' לה על מנת שתבעלי לאבא ולאביך הרי זה תנאי שאינה יכולה לקיימו שאין בידה לכוף בני אדם לדבר עבירה, לפיכך אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט כשר.
<h2>דף פד:</h2>
הבא לגרש את אשתו על תנאי לא יכתוב תנאו בתוך הגט, אלא יכתוב גטו בלי שום תנאי, וכשבא ליתן לה הגט יתנה כל מה שהוא רוצה להתנות על פה. כתב התנאי בתוך הגט אם לפני תורף כתבו הרי זה בטל שאין זה כריתות, אם לאחר התורף כתבו הרי הוא כאלו התנה על פה וכשר ובלבד שיתקיים התנאי. וכן אם התנה תנאו על פה בעת כתיבת התורף צריך לקיים תנאו ואינו ראוי לגרש בו בלא התנאי, לפיכך צריך להזהיר ולשכך הבעל שלא יזכיר שום תנאי בעת כתיבת התורף. ואם אחר כתיבת התורף התנה תנאו על פה הרי זה יכול לחזור בו ולגרש בלא תנאי כמו שביאר מז"ה בפסקיו [פ"ה ע"א].
תנאי הפוסל בנתינת הגט כגון שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, אם כתבו בתוך הגט ואפי' אחר התורף אע"פ שחזר ומחקו פסול לגרש בו. ואם התנה כן על פה בעת כתיבת התורף הרי הוא כאילו כתבו בתוכו ופסול לגרש בו, אבל אם לאחר כתיבת התורף התנה תנאי זה על פה לא נפסל הגט אלא נותנו לה ואומר לה הרי את מותרת לכל אדם.
<h2>דף פה.</h2>
אמ' לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבי או לאביך, או לשום אחד מחייבי כריתות שאין קידושין [תופשין] לו בה, או לעבד או לנכרי, הרי זו מגורשת, שהרי לא שייר בגטו שלא אסרה אלא למי שאינה ראויה להתקדש להן. אמר לה הרי את מותרת לכל חוץ מאחד מחייבי לאוין שקידושין תופשין לו בה, הרי זו אינה מגורשת שהרי שייר בגטו ואסרה למי שראוי לקדשה אע"פ שקידושי עבירה הן.
אמר לה חוץ מבעל אחותך הרי זה ספק בתלמוד לפי שהיא ראויה להתקדש לו אחר מיתת אחותה. וכן אם אמר לה חוץ מאותן שעתידי' להולד הרי זו ספק מגורשת, אמר לה חוץ מפלוני שהיה קטן אינה מגורשת שהרי ראויה להתקדש לו כשיגדיל. אמר לה חוץ מזנותיך כלומר שמתירה להנשא ולא לזנות, וכן אם אמר לה חוץ משלא כדרכה, וכן אם אמר לה חוץ מהפרת נדריך, או חוץ מתרומותיך, או חוץ מירושתך, ששייר באישות להפר נדריה או להאכילה בתרומה אם היה כהן או ליורשה, או שאמר לה חוץ מקידושי שטר שתהא ראויה להתקדש לכל בכסף ובביאה אבל לא בשטר, הרי כל אילו ספק בתלמוד והיא ספק מגורשת.
המגרש את אשתו בכל לשון גירושי' בין שכתב לה הרי את מותרת לכל אדם, בין שכתב לה הרי את מגורשת הרי את משולחת הרי את לעצמך, בכל אילו לשון גירושין הן, וצריך לכתוב באלה הלשונות בגט, שאם אין הגט כתוב כהלכתו אע"פ שאמר לה אלה הלשונות בפה אינה מגורשת, שהתורה אמרה ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה כמו שביאר מז"ה בפסקיו. אם היה הגט כתוב כהלכתו אין צריך לומר בפה אלא הרי זה גטיך בלבד.
כתב לה בגטה איני אישך, איני בעליך, איני ארוסיך אין אלה לשון גירושין, שהתורה אמרה [דברים כ"ד] ושלחה מביתו ולא שישלח את עצמו, ואין חוששין בגט זה אפי' לפוסלה לכהונה אם אין בו לשון אחר שלגירושין, כמו שמבואר בפרק ראשון שלקידושין [ה' ע"ב]. וכן אם כתב לאשה הרי את בת חורין לא אמר כלום שאין זה לשון גירושין.
היו בו אותייות כתובות על המחק או תלויות בין השטין אם מן התופס הם הרי זה כשר, ואם מן התורף הם הרי זה פסול, אלא אם כן חזר וקיימן לבסוף. נמחק הגט או נטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף פה:</h2>
ודין האומר לעבדו אין לי עסק בך או הרי אתה לעצמך וכן לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם מבואר בפרק השולח גט. וכן נראה בעיניי שאם כתב לה אין לי עסק בך אינה מגורשת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
אע"פ שכתב הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב עוד ודין די יהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שיבוקין למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין, כדי לברר הדברים שבגט זה הוא מגרשה ולא יאמרו בדברים הוא מגרשה וזה כותב להיות ראייה בידה. וכן צריך לכתוב כל אלה הדברים לבאר עניין הגירושין היטב כמבואר בקונטרס הראיי' ה'. ואם לא כתב בגט ודן או שלא כתב מינאי הרי זו ספק מגורשת בגט זה כמבואר בקונטרס הראייות בנדרים בפרק ראשון בראיי' ב'. וצריך לכתוב בו זמן ושם המגרש ושם המתגרש' ושם עירו ושם עירה כמו שביארנו בפרק שלמעלה. וזה הוא לשון הגט שנוהגין בו. בכך וכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, בכך וכך לבריאת עולם, למניינא די רגילנא למימני ביה הכא במתא פלנית מחוזא די בארעא לנגוברדיאה, אנא פלוני בר פלוני וכל שום וחניכא דאית ליכי דממתא פלנית, צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא, ופטרית ושבקית ותרוכית יתיכי אנת פלנית בת פלוני וכל שום וחניכא דאית לי דממתא פלנית, די הוית אינתתי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי די תהוייין רשאה ושלטא בנפשייכי למהך להתנסבא לכל גבר די תצבייין, ואיניש לא ימחה בידיכי מן יומא דנן ולעלם, והרי את מותרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וגט פיטורין ואגרת שיבוקין כדת משה וישראל. ונראה בעיניי שאם לא כתב די הוית אינתתי מן קדמת דנא אלא אנת פלנית אינתתי סתם הרי זה גט כשר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
ויזהר הכותב שאם היו לאיש או לאשה שתי שמות צריך לכתוב שני השמות פלוני הנקרא כך וכך או פלנית הנקרא' כך וכך. אם לא כתב שני השמות אע"פ שכתב וכל שום וחניכה דאית לי אינו ראוי לגרש בו כמו שביארנו עניינו במקומו.
וכן כשכותב שם עירו ושם עירה צריך להזהר שאם נולדו בעיר אחת ודרים בעיר אחרת, יכתבו שם העיר שדרים בו היום, והוא שכבר דרו בו י"ב חודש ודעתם להשתקע שם, אבל אם לא דרו בו י"ב חודש או שאין דעתם להשתקע שם אע"פ שדרו שם י"ב חודש אין כותבין אלא העיר שיצאו משם שנשתקעו בה עד עכשיו, ואם קנו שם בית דירה בעיר שהלכו שם ודעתם להשתקע שם אע"פ שאין להם שם עדין י"ב חודש כותבין שם העיר שהלכו שם, שעל שם אותה העיר הן נקראין, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק ראשון שלבבא בתרא. ויש שכותבין אנא פלנית דממתא פלנית והאידנא יומא דנן במתא פלנית.
וכן כותב המקום לפי מה שהוא או על שפת הים או על שפת הנהר או בין ההרים לפי מה שדרך בני המקום לכתוב. ונראה בעיניי שאם נכתב הגט בארץ ישראל והיה המגרש דר באנטוכייא, אל(א) יכתוב אנא פלוני אנטוכי שזה הלשון נראה שנולד באנטוכייא אבל אין דירתו באנטוכייא, אלא יכתוב אנא פלוני דממתא אנטוכייא וכן כל הדומה לזה כמבו' בקונטרס הראייות בפרק השולח גט בראיי' ל"ב.
וצריך לכתוב לשון הגט מבואר שלא יהיה בו משמעות ש[ו]ם דבר, לפיכך אל יכתוב ודין ביוד שלא יהיה משמעו דין כלומר שאילולי שהוא דין לא היה מגרשה אלא יכתוב ודן בלא יוד. וכן אל(א) יכתוב איגרת ביוד שלא ייראה לשון (אגירה) [איגרא] ונראה שישחק בה, אלא יכתוב אגרת בלא יוד. די תהויי[י]ן די תצביי[י]ן צריך בכל אחד שלשה יודין, שאם לאו נראה שהוא אומר תהויין תצביין על נשים בעלמא. וכן צריך להאריך וו' דתירוכין וו' דשיבוקין, שאם לא יאריכנו נראה שהוא אומר תריכין שביקין על נשים דעלמא. וכן כשכות' כדו צריך להאריך הוו', שאם לא יאריכנו נראה שהוא אומר דבר ריק וכדי הוא הדבר הזה. וכן למהך אל יכתוב ביוד, שלא ייראה כאומר לי מהך כלומר מהיום תהיי שלי. וכן ייזהר שלא יכתוב למחך בחית, שנראה כאומר שהוא משחק בה. וכן אל יכתוב לאתנסבא באלף, שנראה כאומר לא תנשא אלא יכתוב להתנסבא בה"א.
ובספר התרומה [הל' גיטין סי' קי"ג] אומ' שצריך לכתוב הגט כתיקון ספר תורה שתהיה כל אות מוקפת גויל, ולא תדבק אות בחברתה, לפי שנראת הכל כאות אחת. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בפרק שיני בראיי' י"א, שאם היה כתבו מבואר וניכר לכל עד שיודע לקרותו תינוק בינוני שאינו לא חכם ולא טיפש שכבר למד קריאת הגט, אע"פ שדבוקה אות בחברתה הרי זה גט כשר. אבל ייזהר שלא יכתוב דלתין רשין, רשין דלתין, או כפין ביתין, ביתין כפין, וכן כל כיוצא בהן, שהכתב משתנה ואין הלשון מבואר כלל.
<h2>דף פו.</h2>
אמר לה היום תהיי מגורשת בגט זה ולמחר אין את מגורשת בו הרי זה גט פסול, ולפיכך כותבין בגט מיומא דנן ולעלם לומר שהוא מתירה מהיום ועד לעולם.
לשון זה תקנו חכמים בשטר מכירת עבדים עבדא דנן מוצדק לעבדו ופטיר ועטיר מן חרורי ומן עלולי מלכא ומלכתא רשם דאינש לא אית עלוהי ומנוקה מכל מ[ו]ם ומכל שחין דנפיק ביה עד טצהר חדת ועתיק כמו שמבואר בפרק המגרש [פ"ו ע"א]. וזה פתרונו, עבד זה דינו פסוק לעבדות ומסולק מכל שחרור, ואין עליו עלילת מלכות שיהא מקחו מקח טעות, ונקי הוא מכל מום ומכל שחין חדש וישן שיצא בו עד שתי שנים.
הנותן גט לאשתו בינו לבינה ואין בו עדים כל עיקר אע"פ ששניהם מודים לא עשו כלום, שאין דבר בערוה פחות משני', נתנו לה בפני עדים אע"פ שאין עדים חתומים בו כשר, שלא אמרה [תורה] וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אלא שיכתוב לה הגט ויתנהו לה בעידי מסירה אע"פ שאין עדים חתומין בו, וכן כל דבר הנקנה בשטר כגון שטר קידושי אשה או שטר קרקע, בין שטרי מכר בין שטרי מתנה שאין עדים חתומין בו ונתנו בפני עדים קנה, אלא שאין גובה מנכסי' משועב' אם מכר לו באחריות אלא אם כן היו עדים חתומין בו כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' י"א. וכן אם מסר הלוה למלוה בפני עדים שטר שאינו חתום הואיל ואין עדים חתומין בו אינו גובה מנכסים משועבדים אלא מבני חורין כמלוה על פה.
היו חתומים בגט עדים כשרים ונתנו לה בינו לבינה יש גאונים שמכשירין ומתירין האשה להנשא בו, והמורה ומז"ה פוסלין הואיל ואין בו עדי מסירה, וכן נראה בעיניי שהוא פסול (ופוסלו) [ופסולו] מן התורה והרי זו אשת איש גמורה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'. היו חתומין בו עדים [פסולים] אע"פ שנתנו לה בפני עדים הכשרים פסול, גזירה שמא ימסור [אותו] בפני הפסולים, וכן כל דבר הנקנה בשטר כגון קרקע וקידושי אשה אם היו חתומין בו עדים פסולים פסול, כמו שמבואר בסנהדרין בפרק שלישי בהלכת הקרובין [כ"ח ע"ב].
אע"פ שהנותן גט לאשתו בעידי מסירה בלבד כשר, נהגו להחתים בו עדים מפני תיקון העולם, לפי שפעמ' שעדי מסירה אינן מצויין לאשה להעיד עליה, ואם לא היה הגט חתום בידה אינה נאמנת לומר שבעלי נתנו לי בפני עידי מסירה, אבל אם היה הגט חתום בידה הדבר ידוע שהעדים ביד הבעל חתמוהו, וסתם הדבר כשנתנו הבעל לאשה בכשרות נתנו לה שהיו שם עידי מסירה והלכו להם, והוא שהיה הגט כתוב בכשרות ובכתב שאינו יכול להזדייף.
<h2>דף פו:</h2>
הסופר שכתב את הגט אין כתיבה מועלת במקום החתימה לא בגטין ולא בשטרות עד שיחתמו בו שני עדים, ואם חתם הסופר עצמו ועד אחד עמו בשאר שטרות כשר, ובגט יש שמכשירין, ויש שפוסלין, ואע"פ שהיו כמה עדים חתומין עמו, וכדברי הפוסלין נראה בעיניי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד. החותם על ידי הלבלר שהלבלר אוחז בידו וכותב אין חתימתו מועלת כלום אלא כתיבת הלבלר, כמבואר בקונטרס הראייות במסכת שבת בפרק הבונה.
שנים ששלחו [שני] גטין שווין ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוין, ונתערבו ביד השליח הרי זה נותן שניהן לזו ושניהן לזו, ואם אבד אחד מהם הגט השיני אין ראוי לגרש בו אחת מהם, שמא אין זה גטה אלא גט חברתה הוא, ואינה ראויה להתגרש בו שהרי לא נכתב לשמה.
חמשה שגירשו נשותיהן בגט אחד, וכתוב בו איש פלוני מגרש פלנית ופלוני פלנית והעדים חתומין בו מלמטה, אם היה כתוב זמן לכל אחד בפני עצמו אע"פ שכולן כתובין בזמן אחד, כגון שכתוב בו ראובן גירש את לאה אשתו באחד בשבת, ושמעון מגרש את רחל אשתו באחד בשבת, וכן כולן, הגט התחתון שהעדים חתומין מלמטה כשר, והרי הוא ככל גט חתום בעדים שהאשה נאמנת עליו לומר בעלי נתנו לי בפני עידי מסירה והלכו להם, אבל שאר גטין העליונים פסולין אם לא תביא האשה עידי מסירה שבעלה מסרו לה להתגרש בו, שחתימ' העדים אינה מעידה אלא על התחתון הסמוך לה. היה כתוב בו זמן אחד לכולן, כגון באחד בשבת גירשתי אני ראובן את לאה אשתי ואני שמעון גירשתי את רחל אשתי הרי כולן בשטר אחד וחתימת העדים החתומין למטה מעידה על כולן, וכל אחת מהם שהגיע הגט לידה מגורשת בגט זה ונאמנת עליו. בד"א כשכתוב בו אני ראובן גירשתי את לאה ואני שמעון גירשתי את רחל שהו"ו שלשמעון מחברו, אבל אם כתוב בו אני ראובן גירשתי את לאה אני שמעון גירשתי את רחל בלא ו"ו, הרי כל אחד גט לעצמו ואין חתימת העדים מעידה אלא על התחתון. וכן נראה בעיניי לומר בשאר שטרות.
<h2>דף פז.</h2>
היה כתוב בו אנו ראובן ושמעון [ופלו' ופלו'] גירשנו נשותינו פלנית ופלנית, אין אחת מהן מגורשת, שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד שנ' [דברים כ"ד] וכתב לה ולא [לה] ולחברתה והרי נכתב בפסול. ואם פרט אותם אחר הכלל כגון שכתב אנו ראובן ושמעון גירשנו נשותינו פלנית ופלנית, ראובן גירש פלנית אשתו, ושמעון גירש פלנית אשתו, ופלוני גירש פלנית אשתו, הואיל וחזר ופרטו אחר הכלל הרי הן כאילו כל אחת נכתב לה גט לעצמה, וכל אחת מהן שהגיע אותו הגט לידה מיד בעלה או מיד שלוחו הרי היא מגורשת, וחתימת העדים מלמטה הרי היא מעידה על כולן הואיל וזמן אחד כתוב על כולן. עדים החתומים על שאלת שלום בגט, כגון שכתוב בסוף הגט שאלו שלו' אשתי, והעדים חתומים מלמטה חוששין שמא על שאלת שלום חתמו, והרי הגט כגט שאין עדים חתומים בו, ואם היה כתוב בו ושאלו בשלום אשתי בו"ו, הרי הו"ו מחברן וחתימ' העדים היא מעידה על כל הגט.
שני גטין שכתבן זה בצד זה בנייר אחד, כגון גטו של ראובן בצד ימין וגטו שלשמעו' בצד שמאל, ושני עדים החותמין בלשון עברי באין מתחת הימני לתחת השמאלי, כגון שחתמו שמותיהן בימני ושמו' אבותיהן בשמאלי כדרך החותמין פלוני בן פלוני, ועוד שנים החותמין בלשון יוני באין מתחת השמאלי לתחת הימני, ודרך החותמין בלשון יוני לכתוב מלמטה למעלה כמו שכותבין הנצריים, ונמצאו שמותיהן בשמאלי ושמות אבותיהן בימני, הרי הגט הימני ששמות העברים חתומים בו חתימתו כשר', והגט השמאלי ששמות היונים חתומים בו חתימתו בטילה, חוששין שמא שינו היונים מנהגם והתחילו לחתום שמותיהן בימני כדרך העברים, ונמצאו כל (שמותיהם) [שמות העדים] בימני ושמות אבותיהם בשמאלי, והרי הוא כאילו אינו חתום. היו עד אחד עברי ועד אחד יוני באין מתחת הימני לתחת השמאלי, שהעברי חתום בשטה אחת מן הימני לשמאלי, והיוני חתום מן הימני לשמאלי בשני שטין, שהתחיל ביוני בראש שטה שנייה שהיא סוף שטה שלהם והשלים בשמאלי בסוף שטה שלישית שהיא ראש שטה שלהן, והרי שניהן שמותיהן בימני ושמות אבותיהן בשמאלי, ועוד היו עד אחד עברי ועד אחד יוני באין מתחת השמאלי לתחת הימני הפך הראשונ', שהעברי חתום בשני שטין שמו בסוף שטה רביעית בשמאלי ושם אביו בתחלת שטה חמישית בימני, והיוני חתום כולו בשטה ששית, ומתחיל למטה בשמאלי ומשלים למעלה בימני, שכן דרך היוני לחתום מלמעלה למטה, ונמצאו שניהן שמותיהן בשמאלי ושם אבותיהן בימני, הרי שני גטין הללו חתימתן בטילה, חוששין שמא אחד מן היונים שינה מנהגו ובמקום שהיה ראוי לחתום שמו חתם שם אביו שחתם כדרך העברים, והרי אחד מהן אין בו אלא עד אחד עברי בלבד והרי הוא כאילו אינו חתום כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג.
<h2>דף פז:</h2>
הרי שהיה גט יוצא מתחת ידי האשה שכתוב בשני דפין והעדים חתומין תחת הדף השיני הרי זה גט כשר, והוא שניכרין שפתי המגילה שלא נחתכו לא מלמעלה ולא מלמטה, שאם לא כן חוששין שמא שני גטין היו זה נחתך מלמעלה וזה נחתך מלמטה ונעשו כעין גט אחד, ואין האשה ראויה להתגרש בו. היה חלק תחת הדף הראשון אע"פ שנכרין שפתי המגלה שלא נחתכו הרי זה גט פסול, חוששין שמא אדם אחר כתב גט לאשתו בדף הראשון ונמלך עליו והניחו, ובא זה ששמו כשמו שלאותו והשלימו בדף השיני ונתנו לאשתו ונמצאת האשה מתגרש' בגט שלא נכתב לשמה. ואם היה הרי את כתוב בסוף הדף הראשון ומותרת לכל אדם כתוב בראש הדף השיני, הדבר ניכר שהכל עניין אחד הוא ואין חוששין בו לשום דבר, ואע"פ שאין שפתי המגילה ניכרין והיה חלק תחת הדף הראשון.
העדים החתומין על הגט אין חותמין אלא מלמטה, ולא ירחיקו העדים מן הכתב שני שטין, שאם הרחיקו שני שטין הרי זה כמזוייף מתוכו ופסול לגרש בו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
חתמו העדים בראש הדף או מן הצד או מאחוריו בגט פשוט חתימתו בטלה, והרי הוא כגט שאינו חתום, שאין העדים חתומין מאחוריו אלא במקושר.
היו שני גטין כתובין בנייר אחד ובדף אחד, ראשו שלזה בצד ראשו שלזה והעדים חתומין באמצע בין ראשו שלזה לראשו שלזה שניהן חתימתן בטילה. היו שני גטין זה למעלה מזה והעדים חתומין תחת העליון ובראש התחתון, העליון שהעדים חתומין בו למטה חתימתו כשירה ונאמנת האשה לומ' שבעלי נתנו לי בפני עידי מסירה, אבל התחתון שאין העדים חתומין בו למטה חתימתו בטילה ואין אותה האשה נאמנת עליו וכן בשאר שטרות.
גט שכתבו בלשון עברי וחתמו בו עדיו בלשון יוני, או שכתוב בלשון יוני וחתמו בו בלשו' עברי כשר, שהגט כשר בכל לשון.
העדים החותמין בגט צריכין לפרש שמותי' בגט, פלוני בן פלוני ואע"פ שלא כתב עד כשר. וכך היו בקיאי הדעת שבירושלם כותבין, כתב שמו ולא כתב שם אביו צריך שיכתוב עד כגון איש פלוני עד, וכן אם כתב שם אביו ולא כתב שמו צריך שיכתוב עד כגון בן איש פלוני עד ואם לא כתב עד חתימתו בטילה. יש מגדולי החכמים שלא היו כותבין בחתימותיהן לא שמותיהן ולא אבותיהן, אלא מציירין צורות כגון צורת דג או צורת אילן וכיוצא בהן, והואיל והיו ניכרות צורותיהן לפי שהיו אנשי שם והכל בקיאין בסימניהן שכבר הרגילו בהן מאגרותיהן הרי הן כאלו חתמו בשמותיהן [וחתימת סימניהם הרי הן חתימה כשרה, אבל שאר בני אדם צריכין לחתום בשמותיהן] כמו שביארנו, ועיקר דבר זה בפרק השולח [ל"ו ע"א].
<h2>דף פח:</h2>
בית דין שעישו את הבעל לתת גט לאשתו, אם בדין עישו אותו הרי זה גט כשר, ואפי' עישו אותו הדיוטות שלישראל ובלבד שיאמר רוצה אני, וכופין אותו לבטל המודעא שמא מסר מודעא קודם לכן, וכבר ביארנו עניין המודעא למעלה בפרק השולח. ואם שלא כדין עישו אותו הרי זה גט בטל מן התורה, ואע"פ שכפו אותו עד שיאמר רוצה אני, ואם נשאת בגט זה בניה ממזרין, ואע"פ שפסולו מן התורה פוסל לכהונה, גזרו בגט מעושה שלא כדין משום גט מעושה כדין.
עישוהו גוים לתת גט לאשתו אע"פ שבדין עישו אותו ואע"פ שאמ' רוצה אני הרי זה גט בטל מן התורה, שהתורה אמרה [שמות כ"א] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני גוים, והואיל ואין מצוה לשמוע דבריהן אין רצונו רצון גמור. ואפילו אם נתנו מעות למגרש, שאין מתן מעות מועיל בעישוי הגט כמו שביאר מז"ה בפרק חזקת הבתים. ונראה בעיניי שעישוי הזה בין שיסרוהו בין שאסרוהו בין שהגזימו עליו בכך ויש יכולת בידם לעשות, או שהגזימו לעשות ממונו, או שגזר עליו השלטון שהוא ירא לעבור על גזירתו, כללו שלדבר כל מה שעושה מפני יראה ופחד שמפחידין אותו ומבהילין אותו הרי זה בכלל עישוי כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ט"ו. וגט זה פוסל לכהונה אע"פ שפסולו מן התורה (גט) [גזרו] בגט מעושה בדין שלגוים משום גט מעושה (בדין שלגוים משום גט מעושה) בדין שלישראל, ואם עישוהו הגוים שלא כדין אפילו לכהונה אינו פוסל.
ישראל שבא לעשות המגרש [כדין] על ידי גוים הרשות בידו, ובלבד שלא יאמרו לו הגוים תן גט לאשתך, שאין מצוה לשמוע דבריהם, ואין רצונו רצון גמור, אלא יאמרו לו הגוים עשה מה שישראל אומר לך, וישראל אומר לו תן גט לאשתך והואיל ומצוה לשמוע דבריהם הרי הוא גומר ומקנה בכל לב. ובספר התרומה [הלכ' גיטין סימן קכ"ח] אומר שאף המשומדין מעשין אותן על ידי הגוים לעשות מה שישראל אומר להם ולתת גט לנשותיהן. וכן נראה בעיניי עיקר, שאע"פ שאין חוששין על התורה ועל המצוות ואין להם מצוה לשמוע דברי חכמים, הואיל וגט מעושה כדין ודינו נעשה כתורה על פי דייני ישראל, ואמר בפיו רוצה אני אע"פ שאינו מתרצה בלבו, ראוי לומר בזה דברים שבלב אינן דברים כמבואר בקונטרס הראייות כאן בראיי' י"ז ופרק האיש מקדש בראיי' י"ג.
המורדת בבעלה שכופין את הבעל לגרש בתקנת הגאונים הרי זה גט מעושה כדין שתקנת הגאונים דין היא כמו שביאר מז"ה.
כל מקום שכתבנו בחיבור זה שהגט בטל או אינו גט או אינה מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה, ואפי' לכהונה אינו פוסל, חוץ מן הנותן גט לאשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, אע"פ שהגט זה בטל מן התור', פוסל לכהונה שנ' [ויקרא כ"א] ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה שכתב לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם הרי זו פוסלה לכהונה, ואין גט זה פוסל אלא לכהונה ולא ליבם כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלישי שלמסכת קידושין בראיי' ה'. וכן נראה בעיניי שהמגרש את אשתו בגט שיש בו עידי חתימה ואין בו עידי מסירה, אע"פ שהוא פסול מן התורה פוסל לכהונה, שראוי לגזור בו משום גט כשר כמו שגזרו בגט מעושה בישראל שלא כדין ובגוים כדין אע"פ שפסולו מן התורה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ז. וכל מקום שכתבנו שהוא ספק הרי זו ספק אשת איש ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר.
אשה פנויה שיצא לה שם בעיר שהיא מקודשת חוששין לאותו הקול ולא תנשא לאחר, ואין אוסרין אותה בקול הברה בלבד, אלא עד שיאמרו בני אדם שראו נירות דולקות ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים שמחות ואומרות פלנית נתקדשה היום, זה הקול חוששין. וכן אם יצא עליה קול פלנית נתקדשה היום ואמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני שהלכו למדינת הים. אין חוששין לקול זה אלא באשה פנויה, אבל אשה שהיא נשואה או ארוסה ויצא עליה קול שכבר היתה מקודשת לאחר אין מוציאין אותה מבעלה על ידי אותו הקול, שכל קול היוצא אחר אירוסין או אחר נישואין אין חוששין לו. וכן כל קול שלא הוחזק בבית דין אין חוששין לו.
יצא קול על הפנויה שהיא נשואה או ארוס' מימים רבים אין חוששין לו, שאין חוששין לקול אלא כשאמרו נתקדשה היום וכעניין שביארנו. ואפילו אם יאמרו נתקדשה היום אם לא יאמרו נתקדשה לפלוני אין חוששין לו. וכן אם יצא הקול שנתקדשה בעיר אחרת אע"פ שאומרין על מעשה שאירע בעיר אחרת. וכן אם יצא עליה קול שהיא ממזרת או שפחה, או שיצא עליה קול שהיא חלוצה (ופוסלה) [ופסולה] לכהונה. וכן אם יצא עליה קול על שום אדם שהקדיש נכסיו הרי אלה כקול הברה ואין חוששין לו. וכן אם יצא עליה קול שהיא מזנה אין חוששי' לה שמא שום פריצות ראו בה.
כהן שיצא עליו קול ברור שכתב גט לאשתו, רואין, אם אין בני המקום קורין לנתינת הגט כתיבה אין חוששין לאותו הקול, (שמא כתב) [שאפשר שכתב] ולא נתן, אבל אם דרך בני המקום לקרוא לפעמים גם הנתינה כתיבה חוששין שמא נתן גט לאשתו ופסולה לכהונה. ואין אוסרין אותה לזה הבעל הראשון שהרי קול שאחר הנישואי' אין חוששי' לו, אלא אם נתאלמנה מזה אסורה להנשא לכהן אחר, ואין חוששין שמא יוציאו לעז על בניו שלראשון, שיאמרו שזה שאסרוה בית דין על השיני ולא על הראשון מפני שהראשון סמוך למיתתו גירשה, וזה מבואר למעלה בפרק הזורק.
<h2>דף פט.</h2>
יצא קול על הפנויה שנתקדשה ונתגרשה הרי קול ושוברו עמו, שהקול האוסרה הוא המתירה. אם לא יצא קול הגירושין עם קול הקידושין אלא אחר כן אין קול השיני מבטל הקול הראשון. וכן אם אמרו תנאי היה בקידושין אין חוששין לקול הקידושין שמא לא נתקיים התנאי, והוא שיצא קול התנאי עם קול הקידושין, אבל אם יצא קול התנאי אחר מכן אינו מבטל קול הקידושין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א. וכן אם אמרו שהקידושין היו ספק קרוב לה ספק קרוב לו אין חוששין לאותו הקול.
נתברר הדבר אחר כך לבית דין שזה הקול האוסרה שקר היה, יש מקומות שהיו מבטלין הקול ומכריזין עליו בית דין שהוא שקר ומתירין האשה, ויש מקומות שלא היו מבטלין הקול הואיל והוחזק בפי העם שלא ילמדו להקל, אלא אם נכר הדבר לעם שאיפשר שהיה הדבר בטל, כיצד כגון שיצא עליה קול שנתקדשה בחפץ קל אע"פ שיצא הקול על קידושי ודאית אם נתברר התירו לב"ד מתירין אותה שאומרין העם נתברר לבית דין שלא היה בו שווה פרוטה, וכן אם יצא עליה קול שנתקדשה לאחד מבני פלוני והיה ביניהם קטן גם בזה אומרים העם נתברר לבית דין שקידושי קטן היו, ומעשה באשה אחת שיצא עליה קול שנתקדשה לקטן אחד שהיה גדול בגוף והתירוה חכמים לו, ואין חוששין שמא ירננו העם לומר שגדול היה, שאע"פ שגדול היה בגוף ניכר הוא בדעתו ומעשיו שקטן הוא.
<h2>דף פט:</h2>
האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, והוא שאמרה לו בפניו, אבל שלא בפניו אינה נאמנת אם לא היה גטה חתום בידה או שתביא עדים על הדבר. ומז"ה אומר שאף בפניו אינה נאמנת אלא כשהיא באה להתיר עצמה, אבל אם באת לתבוע כתובתה אינה נאמנת, ולי נראה שאף אם באת לתבוע כתובתה הואיל ומעיזה פניה בפניו נאמנת, ולא אמרו אינה נאמנת אלא כשהוחזקה שקרנית, כגון שאמרה לו פעם אחרת גירשתני בפני פלוני ופלוני ונמצאו דבריה שקר, ושוב אינה נאמנת לומר לו גירשתני, אבל אם לא הוחזקה שקרנית נאמנת לומר לבעלה גירשתני אע"פ שהיא באה לתבוע כתובתה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הכותב.
יצא קול על הפנויה שנתקדשה לראובן כעניין שביארנו, ובא שמעון וקידשה קידושין גמורין, חוקרין בית דין בדבר שאם היו קידושי ראשון קידושין גמורין אינה צריכה גט משיני. אם לא נתברר הדבר הרי זו מגרשה הראשון ותנשא לשיני אבל לגרשה השיני ולישא אותה הראשון אסור, שמא יאמרו לא קידשה השיני אלא אחר שקיבלה גט מן הראשון, ועכשיו שמחזירה הראשון הרי הוא מחזיר גרושתו מן האירוסין, והתורה אמרה [דברים כ"ד] והלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, אע"פ שלא היתה לשיני אלא בהויית אירוסין.
יצא עליה קול בתחלה מן הראשון ועוד יצא עליה מן השיני הרי זו מותרת לשניהם, בין מגרש ראשון ונושא שיני בין מגרש שיני ונושא ראשון.
<h2>דף צ.</h2>
המגרש את אשתו בלי שום טענה הרי זו מגורשת, שהרי גילה הכתוב [דברים כ"ב] באונס לא יוכל שלחה כל ימיו [אבל שאר אדם המשלח את אשתו הרי זו מגורשת]. אבל אמרו חכמים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא עליה ערוה או דבר ואפילו הקדיחה תבשילו במלח.
היתה אשתו יושבת ומשמשתו ובלבו לגרשה עליו הכתוב אומר [משלי ג'] אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך.
האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.
גדולי החכמים היו מקילין על עצמן להטי' שלום בין איש לאשתו. ומעשה באחד שהדיר את אשתו אם לא תלך ותטעים את התבשיל [שלה] לר' יהודה [שהיה מגדולי חכמי יש'] הנשיא כדי לבזותו, ונשא ר' יהודה הנשיא קל וחומר בעצמו ואמר, ומה להטיל שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, אני על אחת כמה וכמה, וטעם ר' יהודה התבשיל והתירה לבעלה. ושוב מעש' באחד שהדיר את אשתו עד שתרוק ברב' שמעו' בן גמליאל הנשי' כדי לבזותו, ונהג הנשיא קלות ראש בעצמו וקיב' רקיקתה להשלימה עם בעלה. ושוב מעשה באחר ששאל מאשתו שני קישואין והביאה לו שתי נרות לפי שקרובים שמם בלשון ארמי, וכעס עליה ואמר תשברי (תשברי) אותם על בבא בן בוטא, והלכה ושברתן עליו כשהיה יושב בשער בית דין ודן כל ישראל, ואמר לה מה זה, אמרה לו כך צוני בעלי, ולא כעס עליה אלא בירכה ואמ' לה את עשית רצון בעליך לשבר עלי שתי נרות תזכי לשני בנים כמוני, כמו שמבואר בנדרים בסוף פרק ר' אליעזר [ס"ו ע"ב].
כשם שדיעות במאכל כך דיעות באנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, זו מדת אדם שנועל דלת בפני אשתו ויוצא, ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו זורקהו ושותהו, זו היא מדת כל אדם שרואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה, ויש לך [אדם] שזבוב נופל לתוך התמחוי מוצצו ואוכלו, זו מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין, מצוה מן התורה לגרשה שנ' [דברים כ"ד] כי מצא בה ערות דבר כתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר שאין זה בן זוגו שלראשון שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו, זכה שיני משלחה שנ' [שם] ושנאה האיש האחרון, לא זכה קוברתו שנ' [שם] או כי ימות האיש האחר', כדי הוא למיתה שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו.
<h2>דף צ:</h2>
אע"פ שהרשתו תורה לגרש את אשתו, דברה תורה כנגד יצר הרע, שיש לך אדם שאינו יכול לכוף את יצרו בשום עניין, אבל דבר מכוער הוא עד למאד לגרש אדם את אשתו, והמגרש את אשתו ראשונה שנאוי הוא לפני המקום, שנ' [מלאכי ב'] כי שנא שלח, ואפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר [שם] וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' ואמרתם על מה על כי העיד ביני ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך. בד"א בזוג ראשון שבו דיבר הכתוב, אבל בזוג שיני אמרו חכמים אם שנאת שלח הואיל והיא שנואה בלבו מוטב ישלחנה. בוא וראה כמה קשין גירושין, שהרי דוד התירו לו לייחד אבישג השונמית, ולא התירו לו לגרש אחת מנשותיו כדי לישא אותה, ולהרבות יותר משמונה עשרה לא היה רשאי שכבר נאמר במלך לא ירבה לו נשים, כמו שמבואר בפרק כהן גדול [סנהדרין כ"ב ע"א].
